הערעור שכנגד
40. כאמור, המדינה הגישה ערעור שכנגד משל עצמה, נגד קביעת בית המשפט המחוזי על פיה נדחתה תביעתה לסעד הראשי שנתבקש על ידה. סעד זה נדחה כאמור על בסיס קביעת בית המשפט המחוזי כי המדינה לא עמדה בחובתה לקיים שימוע עובר לביטול ההסכם, בניגוד להוראות חוזר המנכ"ל, ובשל כך היא אינה זכאית לביטול והשבה. בערעורה המדינה אינה חולקת על העובדה שאכן לא התקיים שימוע כמתחייב. אלא שטענתה היא שהשימוע לא התקיים דווקא בשל התנהלותם של סמואל ורוזנבאום אשר מנעו מהמדינה בזמן אמת לגלות את הפרותיהם כלפיה. לטענתה, אלמלא מעשי התרמית, למדינה הייתה פתוחה הדרך לקיים את הוראות המנכ"ל ככתבן וכלשונן. אולם בכל מקרה, לטענת המדינה, על פי תורת הבטלות היחסית, הפגם בפעולתה אינו מוביל בהכרח לאיון זכויותיה.
41. לא נראה כי יש מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. אך למעלה מכך, המדינה לא הרימה כלל את הנטל המוטל עליה להוכיח קשר חוזי בינה לבין סמואל, רוזנבאום וחברות ב' ו-ג', להבדיל מעילת תביעה נזיקית כנגדם. במצב דברים זה, פשיטא כי אין בידה לקבל סעד של ביטול והשבה, שכולו נשען על עילה חוזית.
ובשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, אין צריך לומר כי במועד הגשת התביעה, העילה החוזית שנולדה בשנת 2001 התיישנה כולה.
מספר הערות לפני סיום
42. התמונה המצטיירת מן הערעורים דנא מטרידה עד מאד. עולה ממנה כי המדינה, באמצעות קרן השיווק, העניקה במשך שנים מענקים במיליוני שקלים חדשים. במסגרת ההסכמים עליהם חתמה קרן השיווק, נדרשו מקבלי המענקים להשיב את כספי המענק שניתן להם בהתקיים תנאים מסויימים. אולם, המדינה ישנה על זכויותיה ולא ביצעה מעקב, כנדרש, אחר הכספים המגיעים לה. אזכיר ואדגיש, הכספים אותם העניקה המדינה כספי הציבור הם והחובות שנוצרו כלפי הציבור הם. המעקב אחר חובות אלו וגבייתם על ידי המדינה, גם במסגרת התקשרויותיה במשפט הפרטי, מהווים אינטרס של הציבור כולו והרשות המנהלית אינה אלא שליח ציבור לעניין זה. בענייננו, המדינה לא מילאה נאמנה תפקיד זה במהלך השנים. יש לקוות כי הגורמים הרלוונטיים ייתנו דעתם לכך.
43. עוד יוער כי עיון בפרוטוקול הדיונים בבית המשפט המחוזי מגלה שהעדים מטעם המדינה גילו חוסר בקיאות מובהק ביחס לחלק מן העובדות עליהן הצהירו במסגרת תצהיריהם ותלו זאת בכך שבמועד האירועים מושא התביעה שימשו אחרים בתפקידם או בכך שעובדיהם ולא הם ריכזו את הראיות אותן הציגה המדינה. אין בידי לקבל טענות מעין אלה. נקודת המוצא היא כי בהליך אזרחי, דין המדינה ככל בעל דין אחר (ראו: סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958). על כן, נדרשת המדינה לתמוך את עילת תביעתה בראיות ולהביא לעדות את העדים הרלוונטיים, ככל בעל דין. לא כך נעשה בענייננו וחבל.