44. לאחר כל אלה, הגיעה לידי חוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל. לפי עמדתו, יש לקבל, ולוּ באופן חלקי, את ערעורה שכנגד של המדינה בהתבסס על עילה חוזית. בעניין זה מתעוררות שלוש סוגיות: האחת, קיומה של עילה חוזית בגין הפרה יסודית של הסכמי המענק וזאת בשל אי קיום שימוע עובר לביטול ההסכם, בניגוד להוראות חוזר המנכ"ל; השנייה, התיישנות עילת הביטול וזכות המדינה להשבה במועד הגשת התביעה; השלישית, קיומה של עילה להרמת מסך ההתאגדות וייחוס החובות החוזיות של חברה א' ליתר הנתבעים ובעיקר לסמואל ורוזנבאום.
45. בקשר לסוגיה הראשונה, עומד אני על דעתי כי הוראת סעיף ו' לחוזר המנכ"ל, הקובעת כי המדינה רשאית לבטל את האישור שנתנה לתכנית רק לאחר שאפשרה ליצואן להשמיע את טענותיו, חלה גם כאשר טוענת המדינה לתרמית. לעמדת חברי, הסעיף האמור אינו חל בענייננו, שכן לשונו מלמדת כי הוא עוסק אך ורק במקרים של חריגה מתכנית השיווק המאושרת או בהימנעות מהגשת דו"ח מסכם בתום כל שנת פעילות. איני יכול להסכים עם פרשנות זו, מפני שנאמר בסעיף באופן מפורש כי העילה לביטול ההסכם היא אם "היצואן אינו מבצע את תכנית השיווק כפי שאושרה על ידה, או לא הגיש לה דיווחים כאמור בסעיף ה.4". בענייננו, מדובר במקרה מובהק של אי הגשת דיווח. אמת, הסיבה שבעטיה לא הוגש דיווח נעוצה הייתה בתרמית. ואולם, הסעיף אינו מפרט את הסיבות לאי הגשת הדיווחים. על פניו, תהא הסיבה אשר תהא לאי הגשת הדו"חות, עומדת למדינה הזכות לבטל את ההסכם – אך זאת רק בתנאי שתינתן ליצואן ההזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין זה לפניה. אדרבה, דווקא במקרה של חשד לתרמית בעיני המדינה, דומני כי ישנה חשיבות לשמוע את עמדת היצואן וליתן לו הזדמנות לשטוח את טענותיו, אף אם לא הייתה קבועה חובת שימוע מפורשת בחוזר המנכ"ל. כפי שהצביע חברי, במקרים אלו פועלת המדינה במישור המשפט הפרטי, אך מוטלות עליה חובות מן המשפט הציבורי (וראו: בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729 (1980); ע"א 8702/06 מדינת ישראל נ' הנאמן הציבורי בתפקידו כנאמן בהקדש "נאמנות התיאטרון", [פורסם בנבו] פסקה 33 (9.6.2011); בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 907 (2004); יצחק זמיר "דיני חוזים מנהליים: ענף של המשפט המנהלי?" משפט וממשל יח 333 (2017)), כגון החובה לנהוג בהגינות, להימנע מאפליה, לפעול במתחם הסבירות וכיו"ב.