7. חברי סבור כי מאחר שבמהלך הדברים הרגיל החזר המענק היה מושלם כבר בשנת 2005, אין לומר שנגרמו למדינה נזקים נוספים בשל המצגים המטעים שהוצגו לאחר שנת 2005. דעתי שונה. לשיטתי, כל עוד לא השתלם מלוא סכום המענק שניתן לחברה, החוב עומד בעינו, ולכן בכל שנה שבה היא הסתירה את הכנסותיה בדרך מרמתית, תוך שימוש בחברה אחרת ואי דיווח לקרן על השינויים בפעילות מבנה החברה כנדרש ממנה, התחדשה עילת התביעה וכן התחדש הנזק הממוני שנגרם למדינה. במלים אחרות, המדינה זכאית להחזר של כספי המענק. הייתה לה זכות להתחיל בגביית ההחזר כבר בשנת 2001. אולם, זכותה ממשיכה לעמוד וחלה גם על כספי הרווחים בשנים מאוחרות יותר עד להשלמת ההחזר.
8. חשוב להטעים, כי הבנה זו של מצב הדברים אינה עולה כדי "עקיפה" של הסדרי ההתיישנות. אדרבה: היא נתמכת, לשיטתי, בתכליות של דיני ההתיישנות, לכל הפחות מן ההיבט של הרצון להותיר את העבר מאחור ולמנוע דיון המבוסס על ראיות שאיכותן וכמותן דלה (ראו: רע"א 7330/17 תומא נ' רשות מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 25 (19.3.2018); טל חבקין התיישנות 22 (2014)). משנקבע כי המדינה אינה יכולה להתבסס על סעיף 7 לחוק ההתיישנות המסקנה היא שהתביעה אינה יכולה להיות מכוונת כלפי סכומי הרווחים שנצברו עד לשנת 2004. אולם, המדינה יכולה גם יכולה לתבוע בגין הרווחים שנצברו משנת 2005 ועד למועד הגשת התביעה – וזאת עד לסכום התקרה של גובה המענק שניתן. כך, אם בשנת 2006 הייתה מפסיקה חברה א' (באמצעות חברות ב' ו-ג') להרוויח מעל לסכום הבסיס, אזי עילת התביעה הייתה "נתחמת" בשנה זו, ולא מוסיפה להתמשך. במקרה כזה, תביעתה של המדינה אכן הייתה מתיישנת במועד הגשתה (למעט שנת 2005). אולם, אין זה המקרה שבפנינו.
9. בשולי הדברים אעיר כי איני סבורה שהעובדה שהחל משנת 2006 החיובים מבוססים על הכנסותיה של חברה ג' (ולא של חברה ב') מעוררת קושי. זאת, משום שבית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו ממצאים עובדתיים באשר לזהות ולזיקה בין החברות. כך למשל, בפסקה 18 לפסק דינו נקבע כי "התברר שהתנהלות דומה לזו שבהעברת הפעילות מן הנתבעת 1 אל הנתבעת 2 הייתה גם בשנת 2006, בעת שנעשתה ההעברה מן הנתבעת 2 אל הנתבעת 3". ובהמשך: "מכל האמור עולה כי הנתבעים לא ביססו מהלכים כלכליים-עסקיים כלשהם המצביעים על כך שיש לראות את הפעילויות של החברות השונות כמנותקות זו משו. למעלה מכך, התברר אף פוזיטיבית כי יש דווקא רצף של הפעילויות העסקיות-כלכליות והעדר הפרדה ביניהן ובין כל הנתבעים" (פסקה 20 לפסק דינו). בית המשפט המחוזי אף התייחס לעדותו של רוזנבאום לפיה לאחר סגירת חברה א' המשיכו המנהלים לחברה ב' ולאחר מכן לחברה ג'. התנהלות זו, כך נקבע, תומכת במסקנה כי המנהלים העבירו את כל התוכן השיווקי-מסחרי של חברה א' לאחר סגירתה אל חברה ב' "וכן הלאה", וכי "למעשה מדובר בחברה אחת שרק מבנה השותפים שלה שונה" (פסקה 21 לפסק הדין).