10. בשלב זה, הגיעה לעיוני חוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל, אשר הגיע אף הוא לתוצאה שונה מזו של חברי השופט מינץ. זאת, בהסתמך על הנמקה המתמקדת בעילות החוזיות שלהן טענה המדינה. אכן, בכתב התביעה שהגישה המדינה פורטו הן עילות חוזיות והן עילות נזיקיות. הלכה למעשה, התמקד הדיון בבית המשפט המחוזי בעוולת התרמית, היינו – במסלול הנזיקי. במישור העקרוני, אף אני סבורה כי המקרה שבפנינו מתאים לדיון גם במסלול החוזי. התנהלותה של חברה א' – תוך שימוש בחברות ב' ו-ג' לצורך הסתרת רווחיה, עלתה כדי הפרה בוטה של ההתחייבויות שבהם התחייבה כלפי המדינה בתמורה לקבלת המענק. לשיטתי, הפרה זו נמשכה גם בשנים 2005 ואילך, שכן חובתה של חברה א' עמדה בעינה כל עוד לא השיבה את כספי המענק (ראו: ע"א 9111/15 מרגלית ש.א רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 (31.10.2017)). עם זאת, החיוב החוזי חייב להיות מבוסס על שאלות שלא התבררו באופן מספק במישור העובדתי בבית המשפט המחוזי, בין היתר בנוגע לזכות השימוע וכן ליישום העיקרון של הרמת מסך בין החברות השונות. לכן, הגם שאני נוטה לדעתו של חברי השופט הנדל כי מלכתחילה היה מקום לבחון את החיוב במישור החוזי, אני סבורה שבשלב זה של ההליך אין בידינו נתונים מספיקים על מנת לעשות כן. אסתפק אפוא בכך שאעיר כי לשיטתי אם החיוב היה מבוסס על העילה החוזית המדינה הייתה זכאית להשבה מלאה של הסכום ששילמה בהתאם לחוזה, ולא רק של חלקו.
11. לא אוכל לסיים את דברי מבלי להתייחס פעם נוספת לתמונה העגומה שנפרשה בפנינו בכל הנוגע להבטחתו של שימוש נאות בכספי הציבור. חברי השופט מינץ הביע צער, בצדק, על כך שלאורך השנים המדינה לא קיימה מעקב ראוי אחר הכספים המגיעים לה, דבר שהשתקף אף בהתנהלותה הדיונית בהליך (ראו: פסקאות 43-42 לחוות דעתו). לא נותר לי אלא להצטרף לדברים אלה, ואף להדגישם ביתר שאת. כאשר בעלי תפקידים במינהל הציבורי מקצים כספים לגורם פרטי במתכונת של מענק או תמיכה – הניתנים למטרות ראויות כשלעצמן – שומה עליהם לקיים תהליכי בקרה ופיקוח אשר יבטיחו כי השימוש בכספים ייעשה למטרות שלשמם הם נועדו וכי מקבל הכספים מקיים את כלל התחייבויותיו. לא למותר להזכיר כי בעבר עמד נושא זה, של פיקוח ובקרה על מתן מענקים מטעם המדינה, במרכזה של עתירה עקרונית שנועדה להוביל לקידום הפיקוח בתחום המענקים לגורמי תעשייה ומסחר (ראו: בג"ץ 5093/10 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משרד התעשייה המסחר והתעסוקה [פורסם בנבו] (3.2.2014)). למרבה הצער, במקרה שבפנינו לא קיימה המדינה את חובותיה אלה נאמנה, והדבר היה ניכר לאורך ההליך כולו. הכשלים שהתגלו במקרה זה נגעו קודם כול להעדרו של פיקוח על הנעשה בחברות, במשך שנים. בשלב הבא, הם השליכו על ההליך המשפטי, שאף בו לא התברר עד תום מתי התגלתה התרמית לראשונה. אכן, לו תישמע דעתי, הנזק שייגרם לקופה הציבורית במקרה דנן לא יהיה כבד. עם זאת, אין בכך כדי להפחית מעוצמת המסר שראוי שיעבור לגורמים הרלוונטיים במדינה. בל יהיו כספי הציבור הפקר.