12. בסיכומו של דבר, לו הייתה נשמעת דעתי, היינו מחזירים את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן פסק דין משלים בעניין מצומצם אחד בלבד – קביעת הסכום שיידרשו הנתבעים לשלם למדינה, בהתאם לשיעור התגמולים שהיה עליהם לשלם בשנים 2011-2006 (בנוסף לתגמולים משנת 2005, שאליהם התייחס חברי השופט מינץ, ומבלי שסך החיוב הכולל לא יעלה על סך המענק שהשתלם לחברה א' בצירוף תוספת ריבית והצמדה כחוק). מאחר שחבריי סברו אחרת, ובמישור המעשי, אני מצטרפת – גם אם לא להנמקה – לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט הנדל, דהיינו לכך שסכום הכסף שלו תהיה זכאית המדינה יהא גבוה יותר מזה שקבע בית המשפט המחוזי בהתאם לאמור בחוות דעתו.
ש ו פ ט ת
השופט נ' הנדל:
1. מונחים לפנינו שלושה ערעורים בהם משיגים המערערים, שלוש חברות ושני בעלי מניות, על חיובם בתשלום תמלוגים למדינה (להלן: הערעורים) – ולעומתם, ערעור שכנגד בו משיגה המדינה על אי-מתן הסעד העיקרי לו עתרה בכתב התביעה, קרי ביטול המענק שניתן לחברה א' והשבת מלוא הסכום, בתוספת ריבית והצמדה (להלן: הערעור שכנגד).
אשר לערעורים – כחבריי, סבורני כי הוכחו בענייננו יסודות עוולת התרמית, וכי ניתן לחייב מכוחה את כלל המערערים. כמו כן, מקובל עלי כי תביעת המדינה לתשלום תגמולי 2001-2004 התיישנה, בעוד התביעה שעניינה תשלום תגמולי 2005 במקומה עומדת. בטרם אדרש למחלוקת שנפלה בין חבריי באשר לאפשרות לחייב את המערערים בתגמולי שנת 2006 ואילך, ובטרם אדרש לערעור שכנגד, אעיר מספר הערות בנוגע להיבטים המוסכמים של ההכרעה.
התרמית
2. אפתח ואדגיש כי התרמית שביצעו המערערים אינה עצם הקמת חברה ב' – צעד שאין בו פסול אינהרנטי, וניתן היה לנקוט בו לצורך קידום פעילות עסקית חדשה ועצמאית – אלא העברתה המלאכותית של הפעילות מחברה א' לחברה זו, מבלי לדווח לקרן השיווק על הכנסותיה של האחרונה (ראו פסקאות 28-32 לחוות דעת חברי, השופט ד' מינץ, ופסקה 3 לחוות דעת חברתי, השופטת ד' ברק-ארז). בחסות האישיות המשפטית הנפרדת של חברה ב', ביקשו המערערים לחמוק מחובת תשלום התמלוגים השנתיים למדינה – חובה שהתגבשה לאחר שהיקף הייצוא עבר את הרף הקבוע.
עוד יודגש כי אי הדיווח על הקמת חברה ב' אינו עולה כדי הפרת סעיף ה'.4 להוראות מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר 5.9 "הקרן לעידוד השיווק לחו"ל" (1.1.1993; להלן: הוראות המנכ"ל), המעגן את חובות הדיווח המוטלות על מקבלי המענק. סעיף זה מורה כי "בתוך ששת החדשים מתום כל שנת תכנית [...] יגיש היצואן דו"ח מפורט המסכם את ביצוע הפעולות הכלולות בתכנית השיווק שאושרה ואת השיפור שחל בייצוא". אולם, יש לזכור כי "שנת תכנית" היא "השנה האזרחית אשר לגביה אישרה הקרן מימון לביצוע תכנית השיווק" (סעיף א'.10 להוראות המנכ"ל) – ומכאן שסעיף ה'.4 אינו מטיל חובת דיווח עצמאית על הכנסות מקבלי המענק בשנים שלאחר מכן (השוו פסקה 39 לחוות דעת חברי). עם זאת, אי הדיווח עשוי להתפרש כהפרה של סעיף 4.א.3 לכתבי ההתחייבויות (ראו מוצג י"ב לתיק מוצגי המדינה), במסגרתו התחייבו נציגי חברה א' "להודיע לקרן על כל שינוי בפרטי החברה, ברישומיה ובכל פרט אחר הקשור מהותית לפעילותה". כך או כך, הדגש בענייננו אינו על הפרת חובת הגילוי כשלעצמה, כי אם על האופן בו נוצל אי הגילוי לצורך הפרת חובת תשלום התמלוגים – בחסות אישיותה המשפטית הנפרדת של חברה ב'.