בפסק דינו הראשון דחה בית המשפט המחוזי את עמדת המדינה, וקבע כי אין להורות על ביטול ההסכם. לעמדתו, סעיף ו' להוראות המנכ"ל מלמד כי היה על המדינה לנקוט צעד אקטיבי של ביטול – לאחר עריכת שימוע למערערים. מאחר שלא נערך שימוע, ולא נמסרה הודעת ביטול, המדינה אינה זכאית עוד לסעד של ביטול והשבה. בפסק הדין המשלים עמד בית המשפט המחוזי על נימוק נוסף להכרעתו: עדותו של האחראי על קרן השיווק, מר לוין, לפיה בנסיבות שבהן בוצעו למעלה מ-50% מתכנית הייצוא – כפי שקרה בענייננו – אין עוד עילה להשבת המענק כולו.
אולם, המדינה טוענת בסיכומיה כי ההוראה בדבר עריכת שימוע, כמו גם דברי מר לוין, כלל אינם מתייחסים ל"תרמית רבתי" מן הסוג שלפנינו. יתר על כן, היא סבורה כי בנסיבות העניין אין מניעה לראות בהליך השיפוטי – שבו התברר כי המערערים אכן שלחו ידם בתרמית חמורה – תחליף הולם לשימוע, ולהורות במסגרתו על ביטול ההסכם. לעומתה, המערערים שבים, איש איש בסגנונו, על נימוקי בית המשפט קמא, ומוסיפים משלהם. לדברי רוזנבאום, סמואל וחברות ב' וג', העילות היחידות להשבת המענק, לפי הוראות המנכ"ל, הן אי ביצוע תכנית השיווק המאושרת, ולחלופין אי דיווח – מחדלים שלא התקיימו בענייננו. זאת ועוד, אין בסיס לטענת המדינה כי סעיף ו' אינו חל על ביטול בעקבות תרמית, מה גם שמדובר בטענה כבושה שהועלתה לראשונה בסיכומיה בהליך דנן.
חברי, השופט ד' מינץ, סבור כי דין הערעור שכנגד להידחות. מעבר לנימוק שעניינו אי מתן זכות הטיעון למערערים, מציין חברי ש"לא נטען וממילא לא הוכח כי היה מקום, למשל, 'להרים את מסך ההתאגדות' של חברה א'" – ועל כן, בהעדר קשר חוזי בין קרן השיווק ליתר המערערים, לא ניתן להטיל על האחרונים חובת השבה. זאת ועוד, "אין צריך לומר כי במועד הגשת התביעה, העילה החוזית שנולדה בשנת 2001 התיישנה כולה". חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, סבורה כי "במישור העקרוני [...] המקרה שבפנינו מתאים לדיון גם במסלול החוזי", אלא שלדעתה קיימות "שאלות שלא התבררו באופן מספק במישור העובדתי בבית המשפט המחוזי" – ועל כן, בשלב זה של ההליך לא ניתן להידרש לסוגיה (פסקה 10 לחוות דעתה).
11. לאחר העיון בחומר, ותוך הכרה במשקל שראוי להעניק להסתייגויות חבריי, סבורני כי דין הערעור שכנגד להתקבל בחלקו.
כפי שטענו גם המערערים עצמם (ראו, למשל, פרק ח' לסיכומי חברות ב' וג', ופסקה 26 לסיכומי רוזנבאום וסמואל), סעיף ו' להוראות המנכ"ל, המתנה את סמכותה של קרן השיווק "לבטל את האישור שנתנה לתכנית [השיווק]" במתן זכות טיעון, אינו חל בענייננו. לשונו מלמדת כי הוא עוסק אך ורק במקרים של חריגה מתכנית השיווק המאושרת, או הימנעות מהגשת "הדיווחים כאמור בסעיף ה.4" – דהיינו, דוח מסכם בתום כל שנת תכנית – ולא במקרים דוגמת התרמית שבמוקד ההליך דנן (שבמסגרתה, כפי שהבהרתי בפסקה 2 לעיל, לא הופרה חובת הדיווח לפי סעיף ה.4). אולם, שתיקת הסעיף אינה שוללת מן המדינה את זכות הביטול וההשבה. אדרבה, הלכה היא כי "תוקפם של החיובים שנטלה על עצמה הרשות, זכויותיה וחובותיה כלפי המתקשר, ביצוע החוזה ופקיעתו – יידונו לפי דיני החוזים, החלים על חוזי הרשות, בהתאמות המתחייבות מתחולת המשפט הציבורי" (ע"א 276/90 טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (2.1.2011); עע"ם 5666/09 עיריית פתח תקווה נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 16 (21.6.2011)). אמנם, הצדדים רשאים להתנות על דיני החוזים הכלליים, אלא שבענייננו אין כל אינדיקציה לכך שסעיף ו' התיימר ליצור "רשימה סגורה" של עילות ביטול – ולשלול מקרן השיווק את תרופות הביטול וההשבה דווקא במקרים חמורים יותר, דוגמת התרמית שבמוקד הליך זה. בהעדר "הסדר שלילי", זכותה של המדינה לתרופות אלה מכוח הדין הכללי בעינה עומדת (ראו ע"א 9347/01 וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(5) 241, 250 (2003)).