בנסיבות העניין, יש משקל לכך שהביטול הוא תולדת תרמית חמורה של המערערים, ואילו העיכוב במסירת ההודעה עליו לא פגע באינטרס ההסתמכות של צד השני – שלא נקף אצבע כדי למלא את חיוביו, ולשלם את התמלוגים. רוצה לומר כי בהינתן אופי ההפרה יש מקום לראייה רחבה וגמישה יותר בבחינת סבירות הזמן. לפיכך, גם בהנחה שחלפה תקופה שאינה בהכרח קצרה מאז נודע למדינה דבר התרמית ועד הגשת התביעה, אין בכך כדי להוכיח שזכות הביטול שלה לא מומשה כדין, ולשלול ממנה את תרופת ההשבה.
13. נכון כי היחסיים החוזיים התקיימו רק בין המדינה לחברה א' – אלא שאין מניעה להרים בעניינו את מסך ההתאגדות החוצץ בין חברה א' ליתר המערערים. למעשה, סבורני כי הקביעות העובדתיות שעמדו בבסיס הכרעת חבריי לגבי עוולת התרמית, מובילות, מיניה וביה, למסקנה המשפטית בדבר קיום עילה להרמת מסך ההתאגדות. על פי סעיף 6(א)(1) לחוק החברות –
"בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה [...]
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה".
חלופה זו התקיימה בענייננו, שכן רוזנבאום וסמואל עשו שימוש באישיותן המשפטית הנפרדת של חברות א' וב' על מנת להונות את המדינה, ולקפח את זכותה לקבלת התמלוגים. כפי שהיטיב לתאר חברי –
"על פניו נראה שהמהלכים של סמואל ורוזנבאום – העברת פעילותה של חברה א' לחברה ב'; תוך הצגת מצג כוזב לפיו חברה א' הפסיקה לפעול; בכוונה להתחמק מתשלום תמלוגים ולהטעות את המדינה [...] ממלאים אחר כל יסודות עוולת התרמית.
33. סיכומם של דברים, מחומר הראיות עולה כי רוזנבאום וסמואל אכן ביצעו תרמית באמצעות הקמת חברה ב' על מנת להימנע מתשלום תמלוגים למדינה" (פסקאות 32-33 לחוות דעתו של חברי השופט ד' מינץ; ההדגשה אינה במקור).
בנסיבות אלה, ניתן להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין חברה א' ובין רוזנבאום וסמואל – בעלי מניות בה – ולהטיל על האחרונים אחריות לחובות אליהם נקלעה כתוצאה מהפרת הסכמי המענק. יוזכר כי "בתי המשפט גילו נכונות כמעט מוחלטת להרים את מסך ההתאגדות, ולהטיל אחריות אישית על בעלי המניות, בכל המקרים שבהם עשו בעלי המניות או המנהלים פעולות הגובלות בתרמית [...] בדרך כלל, תתמצה כוונת המרמה בניסיון להתחמק מפירעון חובות" (אירית חביב-סגל דיני חברות 298 (2007); ראו גם עמ' 308-310) – ונכונות זו בעינה עומדת גם כיום. בהקשר זה אבהיר כי גם אם רוזנבאום וסמואל החזיקו רק במניות מיעוט בחברה א', אין בכך כדי להושיע אותם שהרי אין חולק כי השניים "היו 'הרוח החיה' מאחורי שתי החברות", ורקמו את מזימת התרמית (פסקאות 29 ו-32-33 לחוות דעת חברי). לכן, אף ששיעור אחזקות נמוך עשוי ללמד כי מדובר במשקיע פסיבי שאינו מעורב בפעילות החברה, ולכן אין להטיל עליו אחריות אישית לחובותיה – זה אינו המצב בענייננו (ראו והשוו ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ"ד סג(1) 548, 620 (2009)).