דיון ומסקנות
טענותיו של התובע מתרכזות במעילה של הנתבע בחשבון החברה ובאי תשלום שכר עבודה לנתבע. כנגד טענותיו של התובע העלה הנתבע בתחילת כתב הגנתו מספר טענות סף כנגד התביעה. הנתבע טען כי ראשית, בית המשפט דנן נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה לשכר עבודה, שנית, כי התובע היה צריך להעלות את טענותיו כבר בהליך המרצת הפתיחה ושלישית, כי התביעה היתה צריכה להיות מוגשת כנגד החברה ולא כלפי הנתבע באופן אישי. התובע מנגד טען כי אין עסקינן בחברה רגילה אלא בשותפות אשר הצדדים בחרו לנהל אותה בדמות חברה, והסעדים אותם דורש התובע מופנים כנגד הנתבע באופן אישי מכיוון שהנתבע הוא זה שרוקן את קופת החברה. עוד טען התובע כי המרצת הפתיחה נדרשה לו על מנת לבסס את תביעתו דנן, כך שלא נדרש מהתובע לבקש פיצול סעדים בהליך המרצת הפתיחה.
קיבלתי את טענות הנתבע לעניין עילת הסף העוסקת בטענות לשכר עבודה.
ראשית, כאמור בטענות התובע, עקב פירוקה של החברה, התובע הגיש תביעת חוב לגמלה למנהלת המיוחדת שמונתה על ידי בית המשפט של הפירוק. תביעת חוב זו נדחתה על ידי המנהלת המיוחדת בהכרעת תביעת החוב מיום 19.2.2018 (הכרעת תביעת החוב צורפה לסיכומי התובע), זאת מהטעם שהתובע היה בעל שליטה בחברה. על פי סעיף 6ב' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 ("חוק הביטוח הלאומי"), הוראות פרקים ז' וח' לחוק, שעניינם ביטוח אבטלה וביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד, לא יחולו על מי שהוא בעל שליטה. סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי מפנה להוראת סעיף 32 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ("פקודת מס הכנסה") לצורך הגדרת "בעל שליטה". בהתאם לאמור בסעיף 32(9)א3 לפקודת מס הכנסה, הרי שהתובע אשר החזיק ב-50% מהון מניות החברה, עונה להגדרה של בעל שליטה בחברה. כך שבדין דחתה המנהלת המיוחדת את תביעת החוב לגמלה של התובע. שנית, תביעה לשכר עבודה היא בוודאי תביעה כנגד החברה ולא כנגד הנתבע באופן אישי כך שהיה עליה להתברר במסגרת הליך הפירוק. שלישית, בהתאם לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, הרי שלבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה יחסי עבודה.
לעניין עילות הסף הנוספות להן טען הנתבע לא מצאתי לקבל עמדת הנתבע. אמנם, כפי שציין הנתבע, תקנה 44(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי מורה:
"תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה"