פסק דין
תביעה זו ענינה בטענות של בעל מניות בחברה למעילה בכספי החברה, על ידי בעל מניות אחר, וכן בטענות לאי תשלום שכר עבודה.
חברת אי-רו טאצ' ישראל בע"מ (להלן: "החברה") הוקמה בישראל ועסקה בפיתוח פרוייקטים מתחום המחשוב. בשלב מסוים, רכש התובע מהנתבע חצי מהון מניות החברה כאשר לנתבע נשארו חצי מהון המניות. החברה דמתה בפעילותה לחברה בשם אי-רו טאצ' צרפת בע"מ - E-RO TOUCH FRANCE LTD - אשר גם בה התובע והנתבע הם בעלי המניות בחלקים שווים (להלן: "החברה הצרפתית" וביחד: "החברות"). בין התובע לנתבע התגלעו מחלוקות בקשר לפעילות החברה וכן לזכויותיו של התובע בחברה. בעקבות מחלוקות אלה, ועל מנת שיוכל התובע לעיין במסמכי הבנק המשויכים לחברה, הגיש התובע, ביום 8.11.2015, המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 18039-11-15) בבקשה לקבוע כי לתובע זכויות שוות בחברה. ביום 3.1.2016 ניתנה פסיקתה, בהיעדר הגנת הנתבע, לפיה התובע הוא בעל זכויות שווה לנתבע בחברה (להלן: "הליך המרצת הפתיחה"). חודש לאחר מכן, ביום 8.12.2015, הגיש הנתבע לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לפירוק החברה (פר"ק 15965-12-15) זאת בטענה כי החברה אינה עתידה לפרוע את חובותיה (להלן: "בית המשפט של הפירוק" ו"בקשת הפירוק", בהתאמה). התובע בתחילה התנגד לבקשת הפירוק אך בדיון שנערך ביום 16.6.2016 הסכים לבקשת הנתבע לפירוק החברה, זאת בתנאי כי זכויותיו של התובע לא יפגעו וכי הוא יוכל לעיין במסמכי החברה. באותו יום ניתן צו פירוק לחברה בהסכמת הצדדים. התובע הגיש ביום 17.5.2017, לבית המשפט של הפירוק בקשה למתן הוראות שעניינה אישור להמשיך בהליכים בתביעה דנן. בית המשפט של הפירוק קבע כי ההליך דנן יוכל להמשך.
טענות התובע
לטענת התובע, התובע והנתבע הקימו את החברה הצרפתית כאשר כל אחד מהם מחזיק ב-50% ממניותיה ובמועד מאוחר יותר הוקמה החברה בישראל. ביום 26.2.2012 חתם התובע עם הנתבע הסכם לפיו התובע רכש 50% ממניות החברה, באופן שהפך את התובע והנתבע לשותפים שווי זכויות בחברה (הסכם לרכישת המניות צורף כנספח א' לתצהיר התובע) והתובע החל לעבוד בחברה בשכר של 17,000 ₪ נטו בחודש. התובע, לטענתו, עבד בחברה עד ליום פירוקה. התובע טען כי באמצעותו נוצרו קשרים עסקיים עם חברות אחרות, אך מעשי הנתבע הובילו את החברה לכך שלא תוכל לפרוע את חובותיה. התובע תיאר בתצהירו את התנהלות הנתבע ככזו שפגעה בתובע ובחברה. לטענת התובע, למרות בקשותיו, הנתבע סירב להעביר דוחות כספיים והפסיק לשלם את שכרו של התובע החל מחודש ינואר 2015 ועד ליום פירוקה של החברה. הנתבע ביטל את כרטיס האשראי של התובע בחברה. לגרסת התובע, התובע פנה לבנק החברה על מנת לברר את פעולות הנתבע בחשבון החברה אך הבנק סירב לתת לתובע מידע אודות החשבון, זאת מכיוון שהנתבע הוא מורשה חתימה היחיד בחברה, כך על פי החלטת החברה מיום 8.11.2010. בשל כך, התובע הגיש המרצת פתיחה בבקשה לפסק דין שיצהיר כי התובע הוא שותף שווה בזכויות החברה. משהנתבע לא התגונן, כאמור, ניתן פסק הדין המקבל את טענות התובע. בעקבות פסק הדין, התובע קיבל מידע על חשבון החברה ממנו עלה, לטענת התובע, כי הנתבע פעל שלא כדין בחשבון החברה. לטענת התובע, הנתבע ניצל את מידורו של התובע על מנת לרוקן את קופת החברה. כך, הנתבע הוציא משכורות בסכומי עתק, העביר כספים לאשתו של הנתבע, שילם עבור הוצאות פרטיות של הנתבע ושילם גם לעורכי דינו של הנתבע מקופת החברה בהליכים שבין התובע לנתבע. עוד שילם הנתבע, לטענת התובע, תרומות והוצאות על דעת עצמו. לטענת התובע, מעשיו אלה של הנתבע גרמו לנזקים אישיים לתובע ולכן קמה לתובע עילת תביעה אישית כנגד הנתבע ולא רק כנגד החברה, שפורקה כאמור. לטענת התובע הבקשה לפירוק חברה הוגשה על מנת שהנתבע יוכל לחמוק מבירור תפקודו בחברה. בהקשר זה ציין התובע כי בדיון שהתקיים בבית המשפט של הפירוק דרש התובע כי זכויותיו של התובע לא יפגעו, ובכלל זה יכולת התביעה שלו, כתנאי לפירוק החברה. לטענת התובע, בסוף שנת 2014 היו בקופת החברה כספים בסך של 128,000 ₪, כאשר בשנת 2015 העביר הנתבע שלא כדין מהחברה הצרפתית לחברה סך של 30,195 יורו ובנוסף התקבלו מחברת קומברס כספים בסך של 276,000 ₪. לגרסת התובע, העברת סכומים נכבדים מחשבון החברה בוצעו על ידי הנתבע תוך עקיפתו של התובע, כאשר הנתבע הוסיף את חתימתו על שמו של התובע כדי ליצור רושם שקרי שהתובע ביצע את ההעברה.