פסק דין
תביעה זו ענינה בטענות של בעל מניות בחברה למעילה בכספי החברה, על ידי בעל מניות אחר, וכן בטענות לאי תשלום שכר עבודה.
חברת אי-רו טאצ' ישראל בע"מ (להלן: "החברה") הוקמה בישראל ועסקה בפיתוח פרוייקטים מתחום המחשוב. בשלב מסוים, רכש התובע מהנתבע חצי מהון מניות החברה כאשר לנתבע נשארו חצי מהון המניות. החברה דמתה בפעילותה לחברה בשם אי-רו טאצ' צרפת בע"מ - E-RO TOUCH FRANCE LTD - אשר גם בה התובע והנתבע הם בעלי המניות בחלקים שווים (להלן: "החברה הצרפתית" וביחד: "החברות"). בין התובע לנתבע התגלעו מחלוקות בקשר לפעילות החברה וכן לזכויותיו של התובע בחברה. בעקבות מחלוקות אלה, ועל מנת שיוכל התובע לעיין במסמכי הבנק המשויכים לחברה, הגיש התובע, ביום 8.11.2015, המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 18039-11-15) בבקשה לקבוע כי לתובע זכויות שוות בחברה. ביום 3.1.2016 ניתנה פסיקתה, בהיעדר הגנת הנתבע, לפיה התובע הוא בעל זכויות שווה לנתבע בחברה (להלן: "הליך המרצת הפתיחה"). חודש לאחר מכן, ביום 8.12.2015, הגיש הנתבע לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לפירוק החברה (פר"ק 15965-12-15) זאת בטענה כי החברה אינה עתידה לפרוע את חובותיה (להלן: "בית המשפט של הפירוק" ו"בקשת הפירוק", בהתאמה). התובע בתחילה התנגד לבקשת הפירוק אך בדיון שנערך ביום 16.6.2016 הסכים לבקשת הנתבע לפירוק החברה, זאת בתנאי כי זכויותיו של התובע לא יפגעו וכי הוא יוכל לעיין במסמכי החברה. באותו יום ניתן צו פירוק לחברה בהסכמת הצדדים. התובע הגיש ביום 17.5.2017, לבית המשפט של הפירוק בקשה למתן הוראות שעניינה אישור להמשיך בהליכים בתביעה דנן. בית המשפט של הפירוק קבע כי ההליך דנן יוכל להמשך.
טענות התובע
לטענת התובע, התובע והנתבע הקימו את החברה הצרפתית כאשר כל אחד מהם מחזיק ב-50% ממניותיה ובמועד מאוחר יותר הוקמה החברה בישראל. ביום 26.2.2012 חתם התובע עם הנתבע הסכם לפיו התובע רכש 50% ממניות החברה, באופן שהפך את התובע והנתבע לשותפים שווי זכויות בחברה (הסכם לרכישת המניות צורף כנספח א' לתצהיר התובע) והתובע החל לעבוד בחברה בשכר של 17,000 ₪ נטו בחודש. התובע, לטענתו, עבד בחברה עד ליום פירוקה. התובע טען כי באמצעותו נוצרו קשרים עסקיים עם חברות אחרות, אך מעשי הנתבע הובילו את החברה לכך שלא תוכל לפרוע את חובותיה. התובע תיאר בתצהירו את התנהלות הנתבע ככזו שפגעה בתובע ובחברה. לטענת התובע, למרות בקשותיו, הנתבע סירב להעביר דוחות כספיים והפסיק לשלם את שכרו של התובע החל מחודש ינואר 2015 ועד ליום פירוקה של החברה. הנתבע ביטל את כרטיס האשראי של התובע בחברה. לגרסת התובע, התובע פנה לבנק החברה על מנת לברר את פעולות הנתבע בחשבון החברה אך הבנק סירב לתת לתובע מידע אודות החשבון, זאת מכיוון שהנתבע הוא מורשה חתימה היחיד בחברה, כך על פי החלטת החברה מיום 8.11.2010. בשל כך, התובע הגיש המרצת פתיחה בבקשה לפסק דין שיצהיר כי התובע הוא שותף שווה בזכויות החברה. משהנתבע לא התגונן, כאמור, ניתן פסק הדין המקבל את טענות התובע. בעקבות פסק הדין, התובע קיבל מידע על חשבון החברה ממנו עלה, לטענת התובע, כי הנתבע פעל שלא כדין בחשבון החברה. לטענת התובע, הנתבע ניצל את מידורו של התובע על מנת לרוקן את קופת החברה. כך, הנתבע הוציא משכורות בסכומי עתק, העביר כספים לאשתו של הנתבע, שילם עבור הוצאות פרטיות של הנתבע ושילם גם לעורכי דינו של הנתבע מקופת החברה בהליכים שבין התובע לנתבע. עוד שילם הנתבע, לטענת התובע, תרומות והוצאות על דעת עצמו. לטענת התובע, מעשיו אלה של הנתבע גרמו לנזקים אישיים לתובע ולכן קמה לתובע עילת תביעה אישית כנגד הנתבע ולא רק כנגד החברה, שפורקה כאמור. לטענת התובע הבקשה לפירוק חברה הוגשה על מנת שהנתבע יוכל לחמוק מבירור תפקודו בחברה. בהקשר זה ציין התובע כי בדיון שהתקיים בבית המשפט של הפירוק דרש התובע כי זכויותיו של התובע לא יפגעו, ובכלל זה יכולת התביעה שלו, כתנאי לפירוק החברה. לטענת התובע, בסוף שנת 2014 היו בקופת החברה כספים בסך של 128,000 ₪, כאשר בשנת 2015 העביר הנתבע שלא כדין מהחברה הצרפתית לחברה סך של 30,195 יורו ובנוסף התקבלו מחברת קומברס כספים בסך של 276,000 ₪. לגרסת התובע, העברת סכומים נכבדים מחשבון החברה בוצעו על ידי הנתבע תוך עקיפתו של התובע, כאשר הנתבע הוסיף את חתימתו על שמו של התובע כדי ליצור רושם שקרי שהתובע ביצע את ההעברה.
פירוט סך תביעותיו של התובע: בגין אי תשלום 17 משכורות והתנאים הסוציאליים הנלווים להן – 289,000 ₪. בגין העברת סך של 30,000 יורו מהחשבון של החברה הצרפתית לחברה בישראל ומשם לכיסו של הנתבע, על הנתבע לשלם את מחצית הסכום לתובע – 15,000 יורו. בגין פרטים אשר הופיעו בדפי החשבון של בנק החברה: הוצאות התובע 34,350 ₪, אש"ל 3,850 ₪, מסנן אוויר – 600 ₪, ביטוח - 6,770 ₪, רו"ח – 16,500 ₪, רשות התאגידים – 1,500 ₪, שכירות משרד – 7,500 – ₪, טלפון 2,500 ₪. בגין הסך 198,570 ₪ אשר היה צריך להימצא בחשבון החברה בסוף שנת 2014, מחצית הסכום קרי 99,285 ₪. כאמור, בשנת 2015 הועבר מחברת קומברס לחברה סך של 276,000 ₪. סכום זה צריך להתחלק בין התובע לנתבע. תשלומים ששילם הנתבע לעורכי דינו בהליך הפירוק 40,000 ₪ אותם צריך לחלק בין התובע לנתבע. 40,000 ₪ שהנתבע טען כי הפקיד את הסך על מנת שלא להכניס את החברה לגירעון. בגין זכויות סוציאליות (דמי הבראה, חופשה, הודעה מוקדמת) וכן בגין כספי קופת גמל - סך של 81,132 ₪. כן התובע טען לעוגמת נפש בסך של 50,000 ₪.
משיקולי אגרה, התובע העמיד את תביעתו על סך של 500,000 ₪.
טענות הנתבע
הנתבע העלה בתחילת כתב ההגנה עילות סף אשר לטענתו מצדיקות את סילוק התביעה: מעשה בית דין, היעדר יריבות והיעדר סמכות עניינית. ראשית, לטענת הנתבע, בהתאם לתקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ("תקנות סדר הדין האזרחי"), התובע היה צריך להעלות את מלוא טענותיו בהליך המרצת הפתיחה. לטענת הנתבע, התובע לא תבע רק סעד הצהרתי בהליך המרצת הפתיחה אלא גם סעד אופרטיבי. שנית, לטענת הנתבע, טענותיו של התובע כלפי הנתבע הן למעשה טענות כנגד החברה ולא נגד הנתבע באופן אישי, כך שדין התביעה להידחות מהטעם של היעדר יריבות. לטענת הנתבע, אין מדובר בשותפות אלא בחברה מהטעם שהצדדים בחרו להתאגד בה בדרך זו. לטענת הנתבע, התובע סותר את עצמו כאשר הוא מבקש סעד של שכר מהחברה בעודו טוען שהחברה היא שותפות. שלישית, על תביעת התובע לקבלת שכר עבודה טען הנתבע כי תביעה שכזו היא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.
בנוסף לעילות הסף, טען הנתבע כי דין התביעה להידחות אף לגופה, שכן לטענת הנתבע, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבע מעל בכספי החברה. התובע, לגרסתו של הנתבע, הוא איש טכני וחסר ידע בניהול חברות ובחשבונאות. הנתבע לא היה מעורב בניהול החברה כך שאינו יכול להעיד על הניהול הנכון או השגוי של הנתבע בחברה. לטענת הנתבע, התובע התמקד בפעולות ספציפיות בדפי החשבון של החברה, ולא התבסס על הדוחות הכספיים של החברה, תוך היעדר בחינה של כלל הפעולות שבוצעו בחשבון החברה. כך, התובע לא לקח בחשבון כי לחברה יש הוצאות יומיומיות ותשלומי חובה. זאת ועוד, לטענת הנתבע התובע סימן סכומים שיצאו מכרטיס האשראי התובע עצמו. לטענת הנתבע, ביקורת כספים היא עניין שבמומחיות והיה התובע להציג חוות דעת מומחה. לטענת הנתבע, התובע לא סתר את האמור בדוחות הכספיים שאושרו על ידי רואה החשבון של החברה. הנתבע צירף תצהיר מאת מר ג'אק פטריק שקרון ("מר שוקרון"), אשר שימש כרואה החשבון של החברה בישראל, ובו טען כי הנתבע דאג לשוויון בין בעלי המניות בחברה. יצויין כי תצהירו של מר שוקרון נמחק, בהסכמת הנתבע, עקב אי התייצבות של מר שוקרון לחקירה נגדית על תצהירו. הנתבע טען כי העברת המניות אל התובע בחברה הצרפתית נעשתה תחת איום של התובע כי אם לא יקבל התובע חצי מהון מניות החברה הצרפתית יפסיק התובע לעבוד עבור החברה. לטענת הנתבע, התובע נטש את עבודתו בחברה הצרפתית למרות שהוא היה מנהל רשמי בה. הנתבע אף טען כי הנתבע לא היה הגורם היעיל לשגשוגה של החברה. לטענתו, התובע אחראי על רווח שלא יותר מ-100,000 ₪ סכום עסקאות: למעשה ל-פחות מ-3% ממחזור העסקות הכללי של החברה בשנת 2013. התובע, לטענת הנתבע, לא ביצע עבודה כלשהי עבור החברה הצרפתית בשנים 2012-2013, זאת בניגוד להתחייבויותיו. הפסקת עבודתו של התובע הובילה, לגרסת הנתבע, לירידה חדה ברווחי החברה. כך, לגרסת הנתבע, רווחי החברה בשנת 2014 היו נמוכים בכ-35% משנת 2013.
הנתבע פירט בתצהירו מעשים רבים של התובע אשר פגעו בטובת החברה הצרפתית. כך, לגרסת הנתבע בחודש פברואר 2015 נפתחה חקירת מס הכנסה בצרפת לגבי החברה הצרפתית. התובע לא התייצב במשרד החברה לעריכת הביקורת זאת למרות שהתובע שימש כדירקטור ומנהל בפועל של החברה הצרפתית. כתוצאה מכך, לטענת הנתבע, הוטל עיצום כספי על החברה הצרפתית. בחודש אפריל חזר התובע, לגרסת הנתבע, לשמש כמנהל החברה הצרפתית. לגרסתו של הנתבע, הנהלת החשבונות של החברה הצרפתית נמסרה לידי רו"ח מיכאל שמלה והדבר לא נעשה בהסכמת הנתבע. בהמשך, ביום 21.5.2015, חברת BMC, אחת מהלקוחות הגדולות של החברה הצרפתית, הודיעה כי התובע חסם את הגישה של עובדי החברה הצרפתית למערכת שלהם. הדבר סתר את ההתחייבות של החברה הצרפתית. לטענת הנתבע, העברת 30,000 יורו נעשתה מהחברה הצרפתית לחשבון החברה בישראל על מנת למנוע מצב של חדלות פירעון של החברה בישראל. הנתבע טען כי תשלום משכורות היו תחת פיקוחו של רואה החשבון בחברה והתובע קיבל משכורות כל עוד עבד בחברה, כאשר התובע התפטר – אין הוא עוד זכאי לשכר עבודה. לטענת הנתבע, החברה המשיכה לשלם את משכורתו של התובע בגובה של 17,000 ₪ מידי חודש זאת על אף שהתובע לא ביצע את עבודתו כבר מחודש מרץ 2014. בנוסף לכך, התובע מעולם לא היה המעסיק של התובע אלא החברה. לעניין תשלום לעורך דין שייצג את החברה בפירוק, טען הנתבע כי ההליך התבצע בשם החברה כך שטבעי שהוצאות יצאו מתוך החברה. לעניין סך של 4,095 ₪ טען הנתבע כי הם לא הוצאו בעבור ייצוג הנתבע בהליך המרצת הפתיחה זאת בהינתן שפסק הדין ניתן בהיעדר הגנה והנתבע לא היה מיוצג בו כלל.
דיון ומסקנות
טענותיו של התובע מתרכזות במעילה של הנתבע בחשבון החברה ובאי תשלום שכר עבודה לנתבע. כנגד טענותיו של התובע העלה הנתבע בתחילת כתב הגנתו מספר טענות סף כנגד התביעה. הנתבע טען כי ראשית, בית המשפט דנן נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה לשכר עבודה, שנית, כי התובע היה צריך להעלות את טענותיו כבר בהליך המרצת הפתיחה ושלישית, כי התביעה היתה צריכה להיות מוגשת כנגד החברה ולא כלפי הנתבע באופן אישי. התובע מנגד טען כי אין עסקינן בחברה רגילה אלא בשותפות אשר הצדדים בחרו לנהל אותה בדמות חברה, והסעדים אותם דורש התובע מופנים כנגד הנתבע באופן אישי מכיוון שהנתבע הוא זה שרוקן את קופת החברה. עוד טען התובע כי המרצת הפתיחה נדרשה לו על מנת לבסס את תביעתו דנן, כך שלא נדרש מהתובע לבקש פיצול סעדים בהליך המרצת הפתיחה.
קיבלתי את טענות הנתבע לעניין עילת הסף העוסקת בטענות לשכר עבודה.
ראשית, כאמור בטענות התובע, עקב פירוקה של החברה, התובע הגיש תביעת חוב לגמלה למנהלת המיוחדת שמונתה על ידי בית המשפט של הפירוק. תביעת חוב זו נדחתה על ידי המנהלת המיוחדת בהכרעת תביעת החוב מיום 19.2.2018 (הכרעת תביעת החוב צורפה לסיכומי התובע), זאת מהטעם שהתובע היה בעל שליטה בחברה. על פי סעיף 6ב' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 ("חוק הביטוח הלאומי"), הוראות פרקים ז' וח' לחוק, שעניינם ביטוח אבטלה וביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד, לא יחולו על מי שהוא בעל שליטה. סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי מפנה להוראת סעיף 32 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ("פקודת מס הכנסה") לצורך הגדרת "בעל שליטה". בהתאם לאמור בסעיף 32(9)א3 לפקודת מס הכנסה, הרי שהתובע אשר החזיק ב-50% מהון מניות החברה, עונה להגדרה של בעל שליטה בחברה. כך שבדין דחתה המנהלת המיוחדת את תביעת החוב לגמלה של התובע. שנית, תביעה לשכר עבודה היא בוודאי תביעה כנגד החברה ולא כנגד הנתבע באופן אישי כך שהיה עליה להתברר במסגרת הליך הפירוק. שלישית, בהתאם לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, הרי שלבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה יחסי עבודה.
לעניין עילות הסף הנוספות להן טען הנתבע לא מצאתי לקבל עמדת הנתבע. אמנם, כפי שציין הנתבע, תקנה 44(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי מורה:
"תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה"
אך בהינתן שהמרצת הפתיחה נועדה לבסס את תביעתו האופרטיבית של התובע, הרי שלא היה מוטל על התובע לבקש בקשה לפיצול סעדים. כאמור, בנק החברה סירב למסור לתובע פרטים בקשר לחשבון החברה, זאת בהיעדר חתימת הנתבע על הבקשה לקבל מידע (מכתב מבנק החברה הדוחה את בקשת התובע צורף לתצהיר התובע כנספח ו'). הסעד אותו ביקש התובע בהליך המרצת הפתיחה הוא הכרה בכך שהתובע הוא במעמד שווה זכויות בחברה, כדי שהתובע יוכל לקבל את מסמכי הבנק של החברה. הכרה זו נדרשה לתובע על מנת להשיג את המסמכים אשר יהוו בסיס לתביעתו.
במאמר מוסגר אציין כי אמנם שופטי בית המשפט העליון נחלקו בשאלה - האם נדרש מתובע לבקש פיצול סעדים בתביעה לסעד הצהרתי, על מנת שיוכל לתבוע סעד אופרטיבי מאוחר יותר. אך גם על פי הגישה המחמירה, הבאה לידי ביטוי בעמדתו של הנשיא שמגר בע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה), לח(1) 613 (1984), בענייננו התובע לא היה צריך להגיש בקשה לפיצול סעדים על מנת להגיש את התובענה דנן, שכן בעת הגשת המרצת הפתיחה לתובע לא היה את המידע שעשוי היה לבסס את הסעד האופרטיבי אותו הוא תובע בתביעה דנן. שם בעמוד 621:
"יש להבחין ולהבדיל בין תביעה לסעד הצהרתי - אשר בשעה שהוגשה לא יכול היה המבקש, מחמת חוסר סמכות בית המשפט או בשל העדר ידיעה שיסודו בנסיבות אובייקטיביות, לצפות, כי יצטרך בעתיד להגיש תובענה נוספת אשר יסודה באותה מערכת עובדות ואשר בה יתבקש מתן סעד מהותי - לבין בקשה לסעד הצהרתי, כאשר המבקש יכול היה להגיש בד בבד עם הבקשה לסעד הצהרתי תביעה לסעד מהותי, והוא לא עשה כן על-אף הסבירות הגבוהה שתוגש תובענה נוספת בעתיד. על בקשות לסעד הצהרתי מן הסוג השני תחולנה תקנות 45ו46 לתקנות סדר הדין האזרחי. הלכת ע"א 440/70, אותה מזכירה המשיבה בטענותיה, שייכת לסוג הראשון של המקרים, ולאור המניעה שעמדה שם בפני בית המשפט ליתן את הסעד המהותי שנדרש, מניעה שמקורה בהעדר סמכות בית המשפט ליתן סעד זה, לא היה מקום להחיל את כללי תקנה 46."