בענייננו, כאמור, התובע ביקש סעד הצהרתי על מנת שיוכל לבסס את תביעתו בעקבות סירוב הבנק של החברה להמציא לו מסמכים. בנסיבות אלה, לא נדרש התובע לבקש פיצול סעדים בהליך המרצת הפתיחה (ר' בעניין זה בנוסף את ע"א 10474/03 עודד הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ (פורסם בנבו, 24.11.2005). כן ר' את סקירה וניתוח ביקורתי של העמדות השונות שהובאו בפסיקות בית המשפט העליון: יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי 529-531 (2015)).
כמו כן, לא מצאתי אף לקבל את טענתו של הנתבע לפיה תביעתו של התובע דינה להיות מסולקת בהיעדר יריבות. התובע טען כאמור כי פעולותיו של הנתבע נעשו במסגרת החברה שהתאגדה ככזו, במובחן מהתאגדות כ"שותפות", כך שלטענת הנתבע, טענות אלה צריכות להיות מופנות כלפי החברה ולא כלפי הנתבע באופן אישי.
העובדה כי החברה קמה כ"חברה" ולא כ"שותפות", אינה מביאה קטגורית לכך שטענות מעין אלה יסולקו על הסף. על אף שהחברה התאגדה כ"חברה" ולא כ"שותפות" הרי שלעיתים הדין מגן על אינטרס ההסתמכות של בעלי מניות בחברה שהיא מעין שותפות, בדמיון מסויים לחובות האמון שיש בין שותפים בשותפות. כך על פי המלומדת אירית חביב סגל בספרה דיני חברות 681 (2007) ("חביב סגל"):
"הדין מכיר בחובות הדדיות מיוחדות של בעלי המניות, כאשר מדובר בחברות פרטיות הדומות לשותפות. במקרים מסוג זה, שוב יהא בעל המניות הנפגע זכאי להגיש את התביעה האישית בגין ההפרה, למרות שייתכן שנגרם נזק גם לחברה עצמה"
בפרשת ע"א 8712/13 אמיר אדלר נ' שי לבנת (פורסם בנבו, 01.09.2015), ציין כב' השופט דנציגר, בפסקה 77 לפסק דינו, מספר מבחני עזר לסיווג חברה כמעין שותפות:
"סיווגה של חברה כמעין-שותפות לצורך הענקת סעד של הפרדת כוחות במקרים דנן צריך להיעשות בזהירות, תוך מתן תשומת לב לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לצורך סיווג זה, ניתן להיעזר בשורה של מבחני עזר, ובכללם: האם פעילות החברה מאופיינת ביחס אישי בין בעלי המניות, הכרוך באמון הדדי; האם יש הבנה בין בעלי המניות אודות ניהול משותף של עסקי החברה; האם בעלי המניות החליטו להטיל הגבלות על העברת המניות בחברה; מהו מספר בעלי המניות; ומהם יחסי אחזקותיהם [עיינו: כהן, בעמ' 164]. ניתן כמובן להעלות על הדעת מבחני עזר נוספים – כגון: האם מדובר בחברה משפחתית; עד כמה ענֵפים ומגוונים עסקיה של החברה; מהי מדיניות חלוקת הרווחים ונטילת הערבויות בחברה; וכיצד בחרו הצדדים להציג את עצמם בינם לבין עצמם ומול צדדים שלישיים – אם כי ניתן לסבור כי מבחנים אלו נותנים דגש רב מדי לצורת היחסים שבין בעלי המניות במקום להתמקד במהותם. על כל פנים, ברי כי הבחינה צריכה להיות קפדנית וכי אין לתת לאף מבחן – כשהוא עומד בפני עצמו – משקל מכריע."
בפרשה מוקדמת יותר, הקרובה בנסיבותיה לענייננו, כב' השופטת רות רונן בת"א (מחוזי ת"א) 2290-07 טומי סלע נ' ניסים ארבל (פורסם בנבו, 12.01.2012) קיבלה תביעה אישית של בעל מניות אחד כלפי בעל מניות אחר, בהתבסס על סעיף 193 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, בחברה שסווגה כמעין שותפות:
"מסעיף 193 עולה, כי חובת ההגינות מוטלת על בעל מניות רק כלפי החברה. יחד עם זאת, נוכח אופייה המיוחד של החברה הנדונה, חב ארבל גם בחובת הגינות או אמון כלפי התובע. כזכור, מדובר בחברה פרטית, בה ישנם שני בעלי מניות בלבד, שאחזקתם במניות החברה היא שווה. בעלי המניות הם הדירקטורים היחידים בחברה, ובעלי זכות החתימה בה. עבירות המניות הוגבלה בתקנון החברה. עד לפרוץ הסכסוך בין הצדדים, החברה התנהלה במשך שנים של בסיס יחסי אמון ובניהול משותף.
חברה כזו מוכרת בפסיקה כ"מעין שותפות" (ראו לעניין זה, למשל, ע"א 283/62 אברהם ר' הסס נ' הלנה לסלו ואח', פ"ד יז 758, 764 (1963) (להלן: "פס"ד הסס"); פס"ד חסקי, בעמ' 383; ה"פ (מחוזי מרכז) 3544-04-08 סלמה נ' י.מ. כהן ונכסים בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 12.7.2009) אליו הפנו התובעים בסיכומיהם).
27. בחברה שהיא "מעין שותפות" מתקיימים בין הצדדים "יחסי נאמנות המחייבים כנות שלמה והתגלות מוחלטת" (פס"ד הסס, בעמ' 764) וקיימת ציפייה לגיטימית של מכלול בעלי המניות לניהול משותף של החברה, ולהשפעה על קבלת החלטות במסגרתה.
הדין מגן על אינטרס ההסתמכות של בעלי המניות בחברה מסוג זה, ומכפיף אותם לחובות אמון הדומות לאלו החלות בין שותפים במסגרת שותפות (חביב סגל, עמ' 635). התנהגות הפוגעת בציפייה ובהסתמכות אלה עשויה לשמש בסיס לתביעה בגין קיפוח (ראו, ע"א 275/89 אליעזר דוידזון נ' אליעזר בורנשטיין, פ"ד מו (1) 125, 131 (1991); בעלי מניות בחברה, בעמ' 323; פרשת חסקי, עמ' 383).
מכאן, שכאשר מדובר, כבענייננו, בטענות להתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם חובתו של אחד ה'שותפים' לנהוג בנאמנות כלפי שותפו מדובר בתביעה בגין קיפוח בעל מניות, ובעל המניות המקופח זכאי להגיש תביעה אישית אף אם נגרם נזק לחברה (ור' בהקשר זה פס"ד חסקי, בעמ' 384)."
אמנם, לא מצאתי לקבל את טענות התובע כי יש להכיל את מלוא הוראות פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 על נסיבות המקרה אך חלק מעקרונות דיני השותפויות בהחלט חלים בענייננו: מדובר בחברה פרטית, קטנה יחסית מבחינת היקף נכסים ופעילות; בה שני בעלי מניות שאחזקתם במניות היא שווה; קיימות אינדיקציות להסכמת הצדדים לניהול החברה במשותף, כך על פי הצהרת הנתבע, כאמור; ואין מחלוקת כי יחסי אמון אפיינו את פעילות החברה עד לשלב מסויים. כך, שמצאתי לקבל את טענות התובע לפיה החברה היא בעלת מאפיינים מסויימים של שותפות ולכן עשויה לעמוד לתובע עילת תביעה אישית כנגד הנתבע, זאת במובחן מתביעה של התובע כנגד החברה שבפירוק. טענותיו של התובע לפיהן הנתבע פעל בחשבון החברה כבשלו, כולל העברות של כספים רבים מחוץ לחברה לנתבע, לאשתו של הנתבע ואל עורך דינו, ורוקן בכך את כספי החברה הן טענות שעשויות לעמוד כנגד הנתבע באופן אישי ולא רק כנגד החברה שהיא, כאמור, בעלת מאפיינים של מעין שותפות. טענות אלה שהעלה התובע נכללות בגדר החריגים המאפשרים תביעה אישית של בעל מניות אחד, באופן אישי, כלפי בעל מניות אחר (ר' בהרחבה: חביב סגל 687-685).
מכאן שדין טענת הסף שהעלה הנתבע לעניין התביעה לשכר עבודה להתקבל אך דין טענות הסף לעניין תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי כמו גם לעניין היעדר יריבות – דינן להידחות.
יחד עם זאת, בחינת טענות התובע לגופן מעלה כי הוא לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו בהוכחת תביעתו. התובע טען, כאמור, כי בעקבות הפסיקתה בהליך המרצת הפתיחה הוא קיבל מסמכים שמהם עלה כי הנתבע פעל להוצאת כספים שלא כדין בהיקפים גדולים מהחברה. התובע ציין כי בסוף שנת 2014 היו בקופת החברה כספים בסך של 128,000 ₪, בשנת 2015 הועברו כספים בסך של 30,195 יורו מהחברה הצרפתית לחברה ובנוסף התקבלו מחברת קומברס כספים בסך של כ- 270,000 ₪. אך הנתבע, לגרסת התובע, מצא דרך להבריח כספים אלה בעזרת משיכת משכורות עתק, כולל לאשתו של הנתבע, תשלום הוצאות פרטיות שונות ותשלום תרומות.
להוכחת טענתיו, צירף התובע 7 דפי חשבון מחשבון החברה ("דפי חשבון", צורפו כנספח י' לתצהיר התובע), מהם עולה, לטענת התובע, כי החל מיום 1.1.2015 משך הנתבע סך של 324,192 ₪ וזאת בפעולות שונות, אשר סומנו בדפי החשבון. פעולות אלה בוצעו, לטענת התובע, על מנת לרוקן את החברה מנכסיה. הנתבע, מנגד, כפר בטענות התובע וצירף לתצהירו טבלה המסבירה, לשיטתו, את התשלומים שביצע הנתבע מכספי החברה (הטבלה צורפה כנספח יג' לתצהיר הנתבע). טענותיו של התובע אשר הובאו בתצהירו, עשויות היו לבסס חשד מסויים בהתנהלות הנתבע בחשבון החברה, אך נראה, ובמיוחד לאור חקירתו של התובע מיום 11.2.2018, כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את טענותיו - זאת מעבר למאזן הסתברויות. התובע לא הצליח לבסס את טענתו כי מהחברה נלקחו כספים על ידי התובע שלא במסגרת הניהול התקין של החברה. לא זו בלבד שהתובע הודה בחקירתו כי סימן הוצאות לגיטימיות בדפי החשבון, התובע אף לא בחן את הדוחות הכספיים של החברה ולא צירף חוות דעת חשבונאית.
ההתבססות על השורות שסומנו בדפי החשבון על מנת להוכיח את הטענות שהועלו על ידי התובע בתצהירו הייתה לא משכנעת. כך התובע הודה כי לא דייק בסימון ההוצאות לגבי הוצאת המשכורות מחשבון החברה (פרוטוקול הדיון עמוד 3 משורה 31 עד עמוד 4 שורה 14):
"ש. מפנה אותך לנספח יג' לתצהיר הנתבע.... ציטוט, הוא צירף טבלה ויש התייחסות לכל הסכומים שצירפת לדפי החשבון, וגם לטיב של הסכומים ולסה"כ שיוצא, לפי הטבלה רואים שאתה ציינת בדפי החשבון תשלומים שהיו משכורת שלך, ומשכורת של העובדים וגם משכורת של הנתבע. למשל העברה מיום 27.1.2014, - מדוע אתה מציין סכומים של משכורות שלך בטענה שזו מעילה של הנתבע בכספים.
[...]
ת. היו כמה סכומים של 17,000 ₪ שזו גם המשכורת שלי וגם של הנתבע, אולי כשסימנתי את המשכורת שלי במקום המשכורת של הנתבע ולא הפוך, זה לא משנה את הסכום.
ש. אז מה שאתה אומר שאתה לא יודע מה התשלומים האלה מידיעה אישית שלך.
ת. אני יודע שזה תשלום עבור משכורת, אני לא יכול להפריד בין המשכורת שלו למשכורת שלי כי זה אותו סכום.
ש. אז אתה מאשר שלא כל הסכומים שסימנת בריבוע הם סכומים שלקח לעצמו.
[...]
ת. אני מסכים שאולי יש סכום אחד שהוא לא לקח לעצמו."
התובע אף לא ידע להסביר מדוע הוצאות נוספות שצויינו בדפי החשבון אינן קשורות לפעילות הסדירה של החברה, כגון תשלום משכורות ותשלום לספקים (פרוטוקול הדיון עמוד 4 שורות 20-32):
"ש. אז אתה מודה שבתוך הסכומים שציינת יש משכורות שלך, ושל הנתבע ושל עובדים אחרים, גם הוצאות של החברה תשלומים לספקים
ת. סימנתי משכורת של אשתו של הנתבע שלא היתה עובדת בחברה, ושאפילו כשותף בשווה זכויות לא הייתי מודע לכך שהיא אמורה לקבל משכורת, סימנתי את ה- 10,000 ₪ שהנתבע משך כאילו בהוצאות, מדובר בהוצאות לא מוצדקות, הנתבע לא היה נוסע עבור החברה, לא היה טס עבורה, לא היה מארגן כיבודים ללקוחות, ומצאתי במאסטרכרט קניות בסופר ושל כל מיני דברים שלא היו קשורים לפעילות החברה.
ש. איך אתה אומר שהדברים האלה לא היו קשורים לפעילות של החברה, כאשר אמרת שאתה לא יודע מה קורה בהנהלת החשבונות של החברות הרי לא היית מעורב בכך לפי דבריך
ת. בגלל שלמרות כל התרגילים שבוצעו עם הבנק ועם הרו"ח כדי לחסום אותי ולהימנע מלתת לי את הראיה הדורשת לפרטים של החשבון, בסופו של דבר הצלחנו לקבל את הפירוט של ההוצאות וראיתי שיש קניות בסופר ויש איתורן ויש כל מיני הוצאות שלא קשורות לחברה. הנתבע לא אירגן כיבוד ללקוח כדי שיעשה קניות בסופר."
כך גם בהמשך, נראה כי התובע לא ידע להסביר איך עילת תביעתו עשויה להתבסס על שורות נוספות שסומנו על ידו בדפי החשבון (פרוטוקול הדיון עמוד 6 שורות 9-17, 30-36):
"ש. מפנה לנספח י' דפי חשבון, עמ' 2 בריבוע הראשון יש סכום בסך 2,829 ₪ מסטרכארט, מפנה לנספח יג' לכתב ההגנה ב- 2.3. שהסכום הזה הוא בדיוק הסכום שיצא מכרטיס האשראי שלך דהיינו של החברה שהועמד לרשותך, גם את הסכום הזה סימנת בדפי החשבון, למה?
ת. מה שסימנתי בכל הריבועים בדפי החשבון, זה כל ההוצאות הלא מקוזזות, ז"א שבחישובים שלי לקחתי את הפער בין ההוצאות שלו להוצאות שלי, בחישובים לא עשיתי סכום של כל הסכומים האלה, עשיתי 10,000 ₪ שיצאו בכרטיס שלו לעומת 2800 ₪ שזה בכרטיס שלי, אני רוצה לציין שעובדה שהייתי הרבה יותר אצל הלקוחות מהנתבע, אם היו הוצאות רגילות היו לי הרבה יותר הוצאות מהנתבע מכיוון שכמעט כל יום בכל הפגישות שהוא השתתף ולא השתתף וכל המשימות תמיכה או יעוץ הייתי אצל הלקוח."
[...]
"ש. אבל עדיין הסכומים שאתה טוען בעניינים הכספיים אתה מודה שהם לא נטענות מידיעה אלא מספק.
ת. לא. סימנתי את כל הסכומים הלא מקוזזים, הלא מאוזנים בינינו. עשיתי את הקיזוז ואני תובע רק את ההפרש בין הסכומים שהוא קיבל לבין הסכומים שאני קיבלתי."
אי ההבנה של התובע בהוצאות והכנסות החברה מובנת לאור הודאתו של התובע עצמו בחקירתו כי הוא היה בעל תפקיד יותר טכני מאשר ניהולי בחברה (פרוטוקול הדיון עמוד 3 שורות 11-14):
"ש. מה היתה חלוקת התפקידים בינך לבין הנתבע ב- 2 החברות
ת. הייתי אחראי על היעוץ בשתי החברות, ועל התחזוקה ועל כל הפעולות הטכניות, ב- 2 החברות, אני איש טכני, והנתבע היה אחראי על המכירות ב- 2 החברות ועל הניהול האדימניסטרטיבי ב- 2 החברות כולל משכורות."
חוסר ההבנה של התובע בהוצאות החברה מחזקת את טענתו של הנתבע כי תביעתו של התובע הייתה צריכה להיתמך בחוות דעת חשבונאית. טענות אלה שהעלה התובע בתביעתו, המתרכזות בפעולות בחשבון החברה, אינן יכולות להסתכם במסגור של שורות בדפי החשבון של החברה אלא נדרשת להן בחינה מעמיקה ומעקב אחרי ההכנסות וההוצאות של החברה לאורך מספר שנים עד למועד פירוקה. התובע לא יכול היה לבסס את טענתו מבלי לבחון את הדוחות הכספיים של החברה, תוך ראייה כוללת של הפעולות שבוצעו בחשבון החברה, כפי שהדבר היה צריך לבוא לידי ביטוי בחוות דעת מומחה מתאימה מתחום החשבונאות. הוכחת טענותיו של התובע הינן בגדר "עניין שבמומחיות", כאמור בתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי. משלא צירף התובע חוות דעת מתאימה הרי שדין טענותיו להידחות אף מהטעם הזה.
לסיכום, נטל הראיה בה חייב התובע לעמוד על מנת לבסס את תביעתו אינה יכולה להסתכם בהעלאת ספקות וטענות אווירה בנוגע להעברות שונות בחשבון הבנק של החברה על ידי הנתבע. על התובע היה הנטל להביא ראיות ממשיות לביסוס טענותיו נגד הנתבע מעבר למאזן הסתברויות. בנטל זה לא עמד התובע.