אך בהינתן שהמרצת הפתיחה נועדה לבסס את תביעתו האופרטיבית של התובע, הרי שלא היה מוטל על התובע לבקש בקשה לפיצול סעדים. כאמור, בנק החברה סירב למסור לתובע פרטים בקשר לחשבון החברה, זאת בהיעדר חתימת הנתבע על הבקשה לקבל מידע (מכתב מבנק החברה הדוחה את בקשת התובע צורף לתצהיר התובע כנספח ו'). הסעד אותו ביקש התובע בהליך המרצת הפתיחה הוא הכרה בכך שהתובע הוא במעמד שווה זכויות בחברה, כדי שהתובע יוכל לקבל את מסמכי הבנק של החברה. הכרה זו נדרשה לתובע על מנת להשיג את המסמכים אשר יהוו בסיס לתביעתו.
במאמר מוסגר אציין כי אמנם שופטי בית המשפט העליון נחלקו בשאלה - האם נדרש מתובע לבקש פיצול סעדים בתביעה לסעד הצהרתי, על מנת שיוכל לתבוע סעד אופרטיבי מאוחר יותר. אך גם על פי הגישה המחמירה, הבאה לידי ביטוי בעמדתו של הנשיא שמגר בע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה), לח(1) 613 (1984), בענייננו התובע לא היה צריך להגיש בקשה לפיצול סעדים על מנת להגיש את התובענה דנן, שכן בעת הגשת המרצת הפתיחה לתובע לא היה את המידע שעשוי היה לבסס את הסעד האופרטיבי אותו הוא תובע בתביעה דנן. שם בעמוד 621:
"יש להבחין ולהבדיל בין תביעה לסעד הצהרתי - אשר בשעה שהוגשה לא יכול היה המבקש, מחמת חוסר סמכות בית המשפט או בשל העדר ידיעה שיסודו בנסיבות אובייקטיביות, לצפות, כי יצטרך בעתיד להגיש תובענה נוספת אשר יסודה באותה מערכת עובדות ואשר בה יתבקש מתן סעד מהותי - לבין בקשה לסעד הצהרתי, כאשר המבקש יכול היה להגיש בד בבד עם הבקשה לסעד הצהרתי תביעה לסעד מהותי, והוא לא עשה כן על-אף הסבירות הגבוהה שתוגש תובענה נוספת בעתיד. על בקשות לסעד הצהרתי מן הסוג השני תחולנה תקנות 45ו46 לתקנות סדר הדין האזרחי. הלכת ע"א 440/70, אותה מזכירה המשיבה בטענותיה, שייכת לסוג הראשון של המקרים, ולאור המניעה שעמדה שם בפני בית המשפט ליתן את הסעד המהותי שנדרש, מניעה שמקורה בהעדר סמכות בית המשפט ליתן סעד זה, לא היה מקום להחיל את כללי תקנה 46."
בענייננו, כאמור, התובע ביקש סעד הצהרתי על מנת שיוכל לבסס את תביעתו בעקבות סירוב הבנק של החברה להמציא לו מסמכים. בנסיבות אלה, לא נדרש התובע לבקש פיצול סעדים בהליך המרצת הפתיחה (ר' בעניין זה בנוסף את ע"א 10474/03 עודד הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ (פורסם בנבו, 24.11.2005). כן ר' את סקירה וניתוח ביקורתי של העמדות השונות שהובאו בפסיקות בית המשפט העליון: יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי 529-531 (2015)).