ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגש לבית המשפט העליון ואולם, טרם נדון והוכרע. יחד עם זאת, נדרש בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת ברון, לבקשה לצו מניעה זמני אשר הוגשה במסגרת הערעור ובהחלטתה לעניין זה, קבעה כבוד השופטת ברון באשר לסיכויי הערעור, כי הגם שפסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך על ממצאים עובדתיים בהם לא תיטה ערכאת הערעור להתערב הרי ש:
"טענות החברה מתמקדות בעיקרן בשאלה העקרונית שעניינה סבירות החלטת הבנק לסרב לאפשר פעולות מסחר במטבעות וירטואליים בחשבון בנק – סוגיה שטרם לובנה וממילא לא הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון ... ויוער, כי על פניה סוגיה זו משלבת בקרבה הן הכרעה באשר לאופי הסיכון שנשקף ממסחר במטבעות וירטואליים, ובפרט לנוכח מאפייני פעילות החברה והצעדים שננקטים על ידה להקטנת הסיכון; והן שאלות משפטיות בדבר האיזון הראוי בין היקף חובת הבנק לספק שירותי בנקאות, אל מול אחריותו למנוע פעילות אסורה בדמות הלבנת הון או מימון טרור (ראו והשוו: רע"א 6582/15 עמותת אימאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 13–14 (1.11.2015); להלן: פרשת עמותת אימאר). משאלה פני הדברים, אין לומר שסיכוי הערעור מבוטלים." [ע"א 6389/17 ביטס אוף גולד בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (25.02.2018)].
מתוך קביעתה זו של כבוד השופטת ברון, באשר לסיכויי התביעה ניתן ללמוד כי בית המשפט נדרש לכאורה, בעת בחינת שיקול הדעת של התאגיד הבנקאי, להיכנס בנעליו ולבחון את האיזון הראוי בין החובה לספק שירות אל מול אחריותו למניעת פעילות אסורה ובהקשר זה, לכאורה לא די בכך שקיימות (בהתאם למתחם הסבירות) מספר חלופות סבירות מהן הינו בוחר אחת, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי.
31. הנני סבורה כי יש טעם בטענות התובעים וכי אמנם יכול שיש מקום לשקול התערבות שיפוטית נרחבת יותר בהחלטות התאגיד הבנקאי, במיוחד בכל הנוגע להגבלת פעילות וסגירת חשבונות לקוחותיהם. תימוכין לגישה זו, ניתן למצוא ראשית בתשתית אשר מלכתחילה הובילה לקביעת חובה למתן שירות בנקאי - המבוססת כפי שפורט לעיל, על זכותם הבלעדית של התאגידים הבנקאיים לאספקת שירות כה חיוני. אולם, במיוחד הדברים אמורים בהינתן שינוי הנסיבות הכרוך בהטלת החובות על התאגידים הבנקאיים במסגרת המלחמה בהלבנת הון ובטרור, חובות אשר כפועל יוצא מהן, בחלק מן המקרים, חששם של התאגידים הבנקאיים מפני סנקציות חיצוניות, מוביל להיעדר מוטיבציה למתן שירות ללקוחותיהם. בנסיבות אלו, יכול שניתן להתייחס אל התאגידים הבנקאיים כמי שאמנם אינם פועלים כמי שאין להם דבר משל עצמם ובהתאמה לבחון באופן מקיף ההחלטות המתקבלות על ידם לגופן ובכלל זה, לא לבחון רק האם החלטתו של התאגיד הבנקאי הינה אחת מההחלטות הסבירות אשר ניתן לקבל, אלא - האם אין החלטה סבירה או נכונה ממנה.
יחד עם זאת, במקרה המונח להכרעתי וכפי שיודגם ויפורט, ספק באם נדרש בית המשפט להפעלת ביקורת שיפוטית נרחבת וזאת, הואיל וממילא גם לפי כללי הביקורת כפי שהוחלו עד כה, קיים פסול בהחלטת הבנק וזאת, בעיקר הואיל והבנק הפר את החובות המוטלות על התאגיד הבנקאי לפעול באופן הדומה לרשות מנהלית, תוך נקיטה בהליך תקין ושקיפות. יתרה מכך, כפי שיפורט להלן ממילא, לאחר קבלת מסמכים מאת התובעים, במסגרת ההליך המשפטי, הופג כל חשש רלוונטי אשר היה קיים - ככל שהיה קיים- בפעילות התובעים ומשכך, גם מכאן ואילך, אין מקום להורות על סגירת חשבונותיהם של התובעים.
הליך קבלת ההחלטה במקרה לפני;
32. כפי שהקדמתי וציינתי, הנני סבורה כי במקרה לפני, נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה על ידי הבנק . כך, סבורתני ובהתאמה לכך יערך הניתוח להלן, כי את הליך הבירור של הבנק אל מול התובעים ניתן לחלק לשלושה חלקים כרונולוגיים מרכזיים- הראשון - עד לנובמבר 2016, השני מנובמבר 2016 ועד למועד משלוח ההודעה על סגירת החשבונות והשלישי- במהלך ההליך המשפטי.
כפי שאראה להלן, הנני סבורה כי בשלב הראשון - הבנק קיבל מסמכים מאת התובעים להנחת דעתו ובהתאמה איפשר המשך פעילות חשבונותיהם בלא מגבלה; בשלב השני- כפועל יוצא מידיעות בדבר חקירותיו של טולדנו על ידי רשויות המס, קיבל הבנק החלטה בדבר סגירת החשבונות והתנהלותו מכאן ואילך לא הייתה תקינה ובכלל זה, לא איפשרה לתובעים זכות טיעון ושכנוע אמיתיים במסגרתם ניתנה לתובעים האפשרות להתמודד עם החשדות אשר עלו בליבו; ובשלב השלישי- במסגרת ההליך המשפטי, עת התאפשר לתובעים להתמודד עם הטענות כלפיהם, הוסרו החשדות אשר הועלו כלפיהם, באופן המלמד על כך שלו הייתה ניתנת בידי התובעים ההזדמנות להציג טענותיהם, מידע ומסמכים, בפני הבנק והייתה נכונות אמיתית של הבנק לאפשר להם לעשות כן, הרי שהבנק לא היה מגיע להחלטה בדבר סגירת החשבונות.