5. התובעת התנגדה לבקשה זו והבהירה כי מדובר בבקשה לצו עשה וסעד הצהרתי. הובהר כי מניות התובעת הועברו באופן כוזב ותרמיתי, ללא ידיעתה, או הסכמתה. רק במסגרת כתב ההגנה של נתבעים 3-1, הוצגו מסמכים לפיהם כביכול פרשה התובעת מהחברה ומכרה את מניותיה. התובעת טוענת שמדובר במסמכים מזויפים. לדבריה, גם טענות באשר לקיום אסיפת בעלי מניות וישיבות דירקטוריון, לרבות זימון אליהם, נראים על פני הדברים ככאלה שנערכו בדיעבד, באופן כוזב וכחלק מאותה תרמית, אשר נתמכה בראיות כוזבות. התובעת הפנתה לכך שבבקשה לא הוצג כל טיעון משפטי, או אסמכתא משפטית, לכך שיש להתעלם מהדרך בה הוגשה התביעה. הובהר כי לתובעת אינטרס לגיטימי כי יבוצע תיקון במרשם, בהתאם לסעיף 134 לחוק החברות. אין מדובר בתביעה לסעד כספי, אלא רק בתיקון והצהרה על זכויות.
תגובת התובעת הפנתה לפסיקה התומכת בטענתה, כי במקרה שכזה - אין לחייב בהתאם לתביעה כספית, אלא בהתאם לסעדים שהתבקשו בתביעה.
6. גם במסגרת זכות תשובה חזרו נתבעים 3-2 על הטענה שהתביעה היא במהותה תביעה כספית עם שווי מינימלי של 1,650,000 ₪. נטען כי עטיפת התביעה וכותרת התביעה כתביעה לפס"ד הצהרתי - לא משחררת מהמהות. הכרעה לטובת התובעת, תגרור תביעה נוספת לתשלום הכספים ששילם נתבע 2 וכן תביעה בגין זכויותיו העודפות, בעקבות השקעתו בנתבעת 3. נטען כי בנסיבות שכאלה, אין לאפשר את "עטיפת" התביעה, כתביעה לפס"ד הצהרתי ויש להשיב אותה לגדר הנכון, כלומר תביעה כספית.
--- סוף עמוד 3 ---
7. כב' הרשם א. רון, החליט בבקשה זו כדלקמן:
1. החלטה במסגרת בקשת הנתבעים 2 - 3 להורות לתובעת לשלם אגרה על פי שווייה הממשי של תביעתה.
2. ברקע לבקשה זו תביעה לסעד הצהרתי ולצו עשה שעיקר עניינו במניות, שלטענת התובעת - בבעלותה, ובפגיעה בזכויותיה, שלא בהחלטה זו המקום לפרטן.
3. לטענת הנתבעים הנ"ל – שווייה הממשי של התביעה ניכר, והאגרה ששולמה בהתאם לסעדים הנקובים אינה משקפת את הראוי והנכון.
4. שני עקרונות מנחים את תקנות בית המשפט (אגרות). האחד, שאת גובה האגרה יכתיב הסעד בו נקב התובע, וראה, למשל, את תקנות 2, 3; והשני, שמי שמגדיר את טיב תביעתו, הוא התובע.
5. ואולם, התפתחה, אכן, פסיקה בכיוון אליו חותרת ההגנה, ולהערכתי הממצה ביותר, הגם שזו לא צוין בבקשה, היא ההחלטה שניתנה בת.א. (נצ') 707/09 עו"ד דאהר נ' הפטריארכיה היוונית ואח'. ייתכן, שיש אכן בפסיקה זו משום תפנית מדפוסי החשיבה המקוריים של מחוקק המשנה, ששם את הדגש על הסעד בלבד, כפי שנקב בו התובע, ואולם, מקרינה פסיקה זו על השאלה דנן.