.18הגעתי איפוא למסקנה, כי במקום שהצדדים קבעו, כי משיכת יתר תוחזר "עם דרישה", חיובו של החייב (הלקוח) מתגבש עם הדרישה. אם הצדדים לא קבעו כל מועד להשבת ההלוואה, יתגבש החיוב תוך זמן סביר ממשיכת היתר, במועד שיודיע עליו הנושה. זהו הדין המתבקש מעקרונות כלליים. זהו גם הדין הנוהג כיום, במסגרת חוק החוזים (חלק כללי). סעיף 41לחוק קובע:
"חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש".
נמצא, כי לדעתי אין לנהוג בישראל על-פי הדין האנגלי. חברי, השופט ש' לוין, הוטרד אף הוא בשאלת הגיונו של הדין האנגלי והתבונה של הליכה אחריו. חרף זאת, הוא סבר, כי מן הראוי שבית המשפט לא יסטה מהדין האנגלי. נימוקו לכך היה משולש: ראשית, הדין האנגלי התקבל
--- סוף עמוד 283 ---
בעולם המסחר; שנית, הדרך לסטות מהדין האנגלי היא בחקיקה ולא בהלכה הפסוקה; שלישית, התנאת הפירעון של החייב בדרישת הנושה תחייב את החייב בשמירת מסמכיו ללא הגבלת זמן, דבר העומד בניגוד לאומד דעת הצדדים. נבחן עמדה זו לפרטיה.
.19נימוקו הראשון של חברי היה, כי הגישה האנגלית מקובלת היא במשפט האנגלו-סכסי. אכן, היא נקלטה בארצות-הברית. נוהגים על פיה באוסטרליה (ראה [8] (1956) .young v. Queensland trustees ltd). עם זאת, יש לציין, כי אין היא מקובלת על הכול. חברי ציין, כי אין היא נוהגת בסקוטלנד, בה נקבע בחוק כי בחיוב שפירעונו עם דרישה, תחל תקופת ההתיישנות מהדרישה (ראה ה- (scotland) prescription and limitation 1973,act). נראה כי באנגליה עצמה סטו מהלכה זו, בכל הנוגע להתיישנות. נקבע כי בחוזה הלוואה, הקובע כי החוב ייפרע עם דרישה או בחוזה שאין בו מועד פירעון, תקופת ההתיישנות מתחילה עם הדרישה (סעיף 6(3) ל- 1980,limitation act). זאת ועוד: במקום שנוהג הכלל האנגלי, ועל פיו מפרשים בתי המשפט את הוראות החוזה, קובעים לא פעם, כי הדיבור "עם דרישה" מחייב דרישה לשם גיבוש מועד התשלום ותחילת ההתיישנות. עיון בפסיקה זו מצביע, כי לעתים אין בנסיבות כדי להוסיף דבר על לשון החוזה, והתוצאה היא, כי הלכה למעשה סוטים מהכלל האנגלי תוך כדי הכרה בו. כפי שראינו, הכלל האנגלי לא הוחל לעניין הוראה בחוזה בין בנק לבין לקוחו, לפיה יתרת זכות של הלקוח תיפרע על-ידי הבנק "עם דרישה", וקיימות דעות סותרות באשר לדין שיש להחיל במקום שהיתרה היא יתרת חובה של הלקוח. במצב דברים זה, כוחו המשכנע של השיקול, כי עולם המסחר נוהג על-פי הכלל האנגלי, אינו חזק. לבסוף, יהא הדין אשר יהא, סוחר זהיר ידרוש מילוי החיוב ולא יסמוך עצמו על דין, לפיו הדרישה אינה דרושה, והחיוב להחזיר נוצר עם יצירת החיוב. אכן, בנקאי סביר ולקוח סביר יגישו דרישה ולא יניחו לחוב להירדם (ראה דברי השופט אטקין (atkin) בפרשת [14] joachimsomבעמ' 127). עמד על כך הולדן, באומרו: From a purely practical aspect, a bank would not normally allow" a dormant debit balance to remain on its books for a period of