" anything like six years without taking steps to obtain repayment(42- 41holden, supra, at) הנה כי כן, דין הדורש דרישה או הודעה כתנאי למועד הקיום לא יביא לכל שינוי בפראקטיקה הנוהגת בין סוחרים. נהפוך הוא: דין כזה תואם את פעולתם והתנהגותם. מצב דברים זה לא רק שיש בו כדי למנוע חשש של שיבוש חיי מסחר תקינים, אלא יש בו כדי להצביע על נכונותה של הגישה המתנה את מועד הפירעון בדרישה או בהודעה מטעם הנושה. פירוש כזה עולה בקנה אחד עם התנהגותם, הלכה למעשה, של המשתתפים ביחסי ההלוואה.
.20חברי, השופט ש' לוין, ציין בערעור, כנימוק שני לאימוץ הגישה האנגלית, כי במקרה שלפנינו אין זה רצוי כי בית המשפט יסטה מהדין האנגלי: "אם אכן ההלכה הקיימת היא כל כך בלתי רצויה, יבוא המחוקק ויאמר את דברו"*. איני מניח כי גישתו של חברי מבוססת על ההנחה, כי "ההלכה הקיימת" בישראל היא הלכתו של המשפט האנגלי, וכי הבעיה הניצבת לפנינו היא
_______________
--- סוף עמוד 284 ---
* פ"ד לח(3) בעמ' .658
--- סוף עמוד 285 ---
אם לסטות מהלכה קיימת בישראל אם לאו. דומה שמקובל על כולנו, כי ההלכה האנגלית אינה "הלכה קיימת" בישראל, ואין לך קליטה של דין אנגלי באמצעות סימן 46לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, אלא בפסק-דין של בית המשפט. אמת הדבר, הלכת [14] joachimsonאומצה בישראל, אך הלכה זו מהווה חריג בדין האנגלי, ואין לבסס עליה בלבד את קליטתו של הדין האנגלי כולו. זאת ועוד: לא מתקיימים כלל התנאים שנדרשו בעבר - ואנו עוסקים במצב המשפטי אשר שרר תחת משטרו של סימן 46לדבר המלך לאור המועדים הרלוואנטיים בדיון נוסף זה - לקליטת המשפט האנגלי. בשאלה המשפטית, מתי מתגבש חיוב שלא נקבע מועד לפרעונו, אינה קיימת לאקונה בשיטתנו, שכן קיימים בה עקרונות יסוד, אשר יש לגזור מהם את הדין. על עקרונות יסוד אלה עמדנו. במרכזם עומד העיקרון, כי החוזה נועד להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים לו, על-פי תכליתו ומטרתו. מעיקרון זה נגזרות תניות מכללא מזה ודין דיספוזיטיבי מזה. נמצא, כי אינו קיים כלל חסר בשיטתנו בעניין מועד פרעון החוב המחייב פנייה למשפט האנגלי. עם זאת, על בית המשפט לגזור מהעקרונות הכלליים דין ספציפי. בגזירה זו נוכל, כמובן, לקבל השראה משיטות משפט שונות, לרבות המשפט האנגלי. האם ראוי לנו, במסגרת השראה זו, לאמץ את הדין האנגלי? אכן, על רקע זה יש להבין את גישתו של חברי, אשר ציין, כי הסטייה מהדין האנגלי אינה רצויה, וכי אם נגזר על כך, יש לעשותה בדרך החקיקה. גישה זו אינה נראית לי. הדין האנגלי אינו ראוי. הגישה האנגלית נוגדת את ציפייתם הסבירה של הצדדים. במשפט ההשוואתי אין היא מקובלת. עיינתי בשיטה הגרמנית, הצרפתית, הפורטוגזית והאיטלקית, ולא מצאתי בהן דין הדומה לדין האנגלי. במצב דברים זה איני רואה כל צידוק באימוץ הדין האנגלי מזה ובפנייה למחוקק כדי שישקול שינויו מזה. גזירת הדין הספציפי מהעקרונות הכלליים היא במסגרת תפקידנו השיפוטי. במקום שעומדות לפנינו מספר אפשרויות, עלינו לבחור באפשרות הנראית לנו כראויה, תוך התחשבות במלוא השיקולים הבאים בחשבון. בעשותי כן, נראה לי כי השיקולים התומכים באימוץ הדין האנגלי אינם שקולים כנגד השיקולים התומכים בדחייתו. אין גם לומר, שעצם דחייתו של הדין האנגלי ואימוץ דין אחר יביאו לפגיעה בציפיותיהם של אנשי מסחר ובנקאות. כפי שראינו, באנגליה עצמה נוהגים אנשי מסחר ובנקאות ליתן הודעה, גם במקום שהם אינם חייבים בכך. נמצא, כי הדין הראוי, המחייב ליתן הודעה בתוך הזמן הסביר, אין בו שינוי באורח התנהגותם של הנוגעים בדבר ואין בו פגיעה בציפיותיהם.