27. על כל אלה הוסיף גרובר כי הטענות שהתקבלו על ידי בית המשפט המחוזי אינן עולות כדי קיפוח, שכן הן גרובר והן רובין משכו כספים מהחברה כדבר שבשגרה באמצעות רישום בכרטיסם, וברור מאליו כי גרובר כבעל מניות הרוב רשאי היה למשוך מהחברה יותר כספים מאשר רובין. יתר על כן, בית המשפט עצמו קבע כי רובין זכה לקבל במשך השנים דיבידנדים בסכום גבוה משמעותית מזה שהיה אמור לקבל על פי שיעור אחזקותיו בחברה, על כן לא היה כל מקום לקבל את הטענה כי זכויותיו קופחו, ולכל היותר מדובר היה בקיפוח שולי וזניח.
28. גרובר חזר על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי, כי לא היה מקום לקבוע כי מדובר בחברה שהיא "מעין-שותפות", בהתחשב במערך היחסים בחברה. מכל מקום, בהתחשב בהתנהלות רובין אשר עלתה בכל מקרה כדי חוסר תום לב, אף בקביעה כי החברה הינה מעין שותפות לא היה כדי להצדיק מתן סעד של רכישה כפויה של מניות, כי אם סעד של התמחרות.
29. עוד טען גרובר כי ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי הוראות שגויות למומחית, לצורך קביעת שווי החברה כדלקמן:
ראשית נטען כי בית המשפט שגה כשלא הורה למומחית להתייחס בחישוביה לסכומים אותם קיבל רובין ביתר כדיבידנד. על פי חוות דעתו של רו"ח גולדברג, שבית המשפט אימץ את קביעותיה, חולק לרובין בפועל סכום של כ-25% מכלל הדיבידנדים שחילקה החברה, אף כי רובין החזיק בממוצע במשך השנים בכ-19% ממניות החברה.
כן שגה בית המשפט כאשר דחה את הטענה כי לצורך חישוב שווי החברה יש להפחית מנכסי החברה את הכספים שהתקבלו ממעוז, משאין חולק כי רובין וגרובר סיכמו ביניהם בשנת 1998 כי לא יהיה לרובין חלק בכספים "המיוחדים" שהיו מיועדים להתקבל ממעוז, שמקורם בתקופה מלפני כניסתו של רובין לחברה. בית המשפט גם שגה כאשר לא הורה למומחית ליישם את מנגנון השלמת השכר אשר נקבע בהסכם בין הצדדים משנת 1998, על פיו שכרו של רובין יהיה בשיעור של 33% משכרו של גרובר.
עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין להפחית מהערכת שווי החברה גם את התמורה שהתקבלה ממכירת דירת המגורים, אותה היה רשאי גרובר לקבל כדיבידנד חריג, משקבע כי יש לראותה כחוב חלוט לחברה. לטענת גרובר, משיכת התמורה ממכירת הדירה נרשמה בשלב ביניים בלבד בכרטסת גרובר, עד למשיכתה כדיבידנד וזאת משיקולי מס, ואין כל מקום לזקוף זאת לחובתו.
בית המשפט גם טעה כאשר לא הפחית את חובו של רובין לחברה בגין תשלום אישי של רובין שהחברה שילמה עבור "עסקת בודפשט", בנמקו כי לא ניתן לחייב את רובין בגין עסקה זו מכוח היותה עסקה פרטית. בית המשפט המחוזי גם שגה משלא הורה למומחית להפחית במסגרת הערכת השווי מנכסי החברה העומדים לחלוקה את החוב בסך של 210,000 ש"ח בגין תביעת חברת פולימרים, אשר הפך מחוב של רובין לחברה, להוצאה של החברה. בקשת גרובר והחברה מיום 29.3.2017 לתיקון השגגה נדחתה בפסק הדין הסופי שניתן ביום 30.3.2017 בנימוק שאין כל מקום להידרש לבקשות נוספות בעניין חוות הדעת, על אף שרובין כלל לא הכחיש כי נפלה טעות בחוות דעתה של המומחית.