22. לאחר שהגישה המומחית את חוות דעתה המעודכנת ביום 27.10.2016 (להלן: חוות הדעת המעודכנת), הגיש רובין בקשה "לתיקון טעות" שנפלה לטענתו בחוות הדעת, באשר לאופן שבו נלקח בחשבון על ידי המומחית סך של 300,000 ש"ח בעניין "עסקת בודפשט" באשר לשווי החברה. לאחר שנדרשה המומחית לעניין זה בהתייחסות שהוגשה ביום 24.11.2016, הובהר בהחלטה מיום 29.11.2016 כי כוונת בית המשפט הייתה כי אין להפחית מהערכת השווי את הסכום האמור, ובד בבד אין להפחית את הסכום האמור גם מהסכום המגיע לרובין על פי הערכת השווי. לאחר שניתנה החלטה זו, הוגשה בקשה מטעם גרובר מיום 1.12.2016, לפיה לא היה על בית המשפט לקבל את האפשרות הזו שהועלתה על ידי המומחית ובקשה זו נדחתה.
פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי מיום 30.3.2017
23. ביום 30.3.2017 ניתן פסק הדין הסופי בעניינם של הצדדים. פסק הדין ניתן על בסיס הערכת המומחית בנוגע לשווי החברה, בגדרה נקבע כי השווי לצורך רכישת מניות רובין עומד על סך של 4,415,000 ש"ח, נכון לחודש ינואר 2016. כמו כן, נקבע כי יש לפסוק לטובת רובין את ההוצאות הריאליות שהוצאו על ידו, ואין בעובדה שנדחו טענות רבות מטענותיו כדי לשנות מכך שבעיקרה תביעתו התקבלה. אשר על כן, ובהתחשב בהיקף ומורכבות ההליך, חויבו גרובר והחברה בתשלום שכר טרחה והוצאות משפט בסך של 659,573 ש"ח כאשר נקבע כי סכום זה שולם בפועל בגין שכר טרחה לבא-כוחו הקודם של רובין, עו"ד אוזן; 80,000 ש"ח שכר טרחת משרד הרצוג, פוקס, נאמן; חלקו של רובין בשכר טרחת המומחית, בסך של 55,110 ש"ח; סכום גלובאלי בגין הוצאות נוספות בסך של 9,000 ש"ח; וסכום האגרה ששולמה בגין סכום התביעה המקורי.
24. שני הצדדים ערערו על פסק הדין ועל פסק הדין הסופי שניתן, גרובר והחברה מזה, ורובין מזה.
טענות הצדדים בע"א 4179/17 טענות גרובר
25. לטענת גרובר, בית המשפט שגה בקבעו כי רובין רכש 5 מניות נוספות בשנת 2002, כאשר אין חולק כי ברשם החברות רשומות על שמו 15 מניות בלבד ורובין עצמו הצהיר במסגרת הליך משפטי אחר כי הוא מחזיק ב-15 מניות בלבד. זאת על אחת כמה וכמה משהתבססה הקביעה שרובין רכש 5 מניות נוספות על ראיה אחת בודדת בדמות דף חשבון בנק המצביע על משיכת סכום של 260,000 ש"ח מבלי שיש בה כדי להוכיח דבר לגבי רכישת מניות.
26. עוד טען גרובר כי בצדק נדחו מרבית טענות רובין לקיפוח, אך היה על בית המשפט לדחות אף את יתר הטענות, שמקורן בשגגות טכניות שנפלו בענייני הנהלת החשבונות של החברה. בית המשפט המחוזי שגה גם כאשר קבע כי תשלום החזר הלוואה אישית שנעשה מתוך כספי החברה מהווה אף הוא קיפוח. לטענת גרובר, לא נפל פגם בהתנהלות זו, לאור הנוהג לבצע משיכות מהחברה על פי צרכי בעלי מניות תוך חיוב הכרטסת האישית. מה גם, שרובין עצמו קיבל מהחברה הלוואות. באשר להלוואות ברידקי גולדבלט, מדובר בנושאים שלא בא זכרם בכתב התביעה, והם בגדר הרחבת חזית אסורה, שלא ניתן היה לבסס עליה טענת קיפוח. מכל מקום, מדובר בהלוואות שניתנו מטעמים שיווקיים.