133. יחד עם זאת, אין באמור לעיל בכדי להוכיח את טענות התובעת בעניין זה. תצהירו מר שמעון סיבוני הינו לאקוני ביותר ואינו כולל פרטים מהותיים כגון - מועד עריכת הסיכום, הגורם מטעם העירייה או החברה שעמו נערך הסיכום, כמות האירועים המדויקת ולא מוערכת שנערכה במתחם ומועדם (אלא צוין בו, כי מדובר ב-"הערכה שמרנית וזהירה"). ברי הוא, כי אין לחייב את הנתבעות לשלם את הסכום האמור על סמך הערכה, ובלא שהוכחו הפרטים המהותיים. אף נספח 36 שצורף לתצהירו אינו מהווה תמיכה לטענותיה בעניין זה, מאחר ואין בו כל רמז להתחייבות ו/או סיכום על סך של 2500 ₪, וממילא אינו מעיד על כמות האירועים של הנתבעת. האמור נכון הוא גם לגבי עדותו של גזבר העירייה שאינה יכולה לסייע לתובעת, הכל מהנימוקים הנ"ל, וכן לאור העובדה כי הגזבר העיד כי מדובר באירועים שנעשו על מנת לעזור לשיווק של האזור (עמ' 26, שורות 27-30). בנוסף, התובעת אף לא התייחסה בסיכומיה לטענת הנתבעות, ולפיהן התחייבות כספית של רשות כגון עירייה תעשה בהתאם לסעיפים 142ג(4) ו-(5) וכן סעיף 203 לפקודת העיריות, לפיהן יש לקבל את אישור הגורמים הרלוונטיים להתחייבות כאמור (ראש העירייה והגזבר וכן חשב מלווה).
134. לאור האמור לעיל, נדחית טענת התובעת בעניין זה.
טענה בדבר אובדן רווחים (בסך של 4,235,000 ₪) :
135. בנוגע לטענה בדבר אובדן רווח בסך של 4,235,000 ₪, יובהר, כי אין המדובר בטענה לאובדן רווחים לתקופת השכירות מעבר ל – 5 שנים הבאות (ראו סעיף 95.3 לתביעה, וכן סעיף 75.3 לסיכומים).
136. בעניין זה צירפה התובעת דוח אפס (נספח 24 לתביעה), שערכה לטענתה שמאית מטעם בנק הפועלים ביום 16.1.11 בנוגע לפרויקט "בית הסראיה" לאור פניית התובעת לבנק לבקשה למימון (ראו עמ' 13 לסיכומים). עם זאת, בעדותו של מנהל התובעת עלה, כי מדובר בדוח שערכה שמאית ששכרה התובעת (בעמ' 15, שורות 12-14). בנוסף, מעיון בדוח זה עולה כי מדובר ברווח בסך של 3,754,000 ₪ (ראו עמ' 20 לנספח 24 לתביעה וכן עדות מר סיבוני בעמ' 15 לפרוט' שורות 15-18), ולא ברווח בסך של 4,235,000 ₪. מעבר לכך, עסקינן בדוח שהינו אופטימי מטבעו שהוכן על ידי התובעת לשם קבלת אשראי בנקאי, שבסופו של דבר לא ניתן לה על ידי הבנק (ראו עדותו של מנהל התובעת בעמ' 15, שורות 22-23). גם מסיבה זו לא ניתן לקבל את מהימנותו של הדוח ככזה ראה וקדש.
137. כפי שציינתי, התובעת מתייחסת לרווחים בגין 5 שנים ראשונות של שכירות. אין חולק כי לתובעת ניתנו אותן 5 שנות שכירות, כך שלא היתה מבחינתה כל מניעה להרוויח את אותו סכום שנתבע על ידה, ברם, לא עלה בידה להרוויח סכום זה. התובעת פשוטו של דבר- נטלה סיכון כשנכנסה לפרויקט. התנהלות הנתבעות אל מול משרד הפנים אינה מעלה ומורידה (מבחינת התקשרות עם שוכרים פוטנציאליים), זאת מאחר וכבר במועד ההסכם התובעת לקחה בחשבון כי ייתכן והחוזה יסתיים לאחר 5 שנים משום שמשרד הפנים לא יאשר את ההארכה (והחוזה אף קובע הגנות לכך – החזר השקעה). לפיכך, אף אם היתה שקידה ראויה, ברם היתה מתקבלת דחייה מהירה על ידי משרד הפנים, אזי גם אז שוכרים פוטנציאלים לא היו מתקשרים, וכן לא היה ניתן לה אשראי בנקאי. לאמור, הפרות הנתבעות את ההסכם לא מנעו באופן גורף מהתובעת לייצר הכנסות, למעט עניין שינוי כניסת המבקרים אשר במקום להיכנס דרך המתחם יצאו ממנו. עם זאת עניין זה לא נטען (במסגרת סעיף 95.3 לתביעה) ומדוח אפס שהוגש לא ניתן לכמת זאת. על כן יש לדחות את הטענה.