54. אותו הסכם מכוחו חולק השימוש במקרקעין באופן המתואר, מתייחס לאופן החלוקה כפי שהוא כיום, לרבות הגדר הבנויה שהתובעת מבקשת כיום לשנות את מיקומה.
כאמור, מסכת הראיות מלמדת, כי קו החלוקה הנמצא כיום במקרקעין משקף את הסכמת הצדדים כפי שהיתה לכל אורך השנים, כאשר בשלב ראשון חולקו המקרקעין ע"י גדר רשת, אשר הוחלפה לאחר מכן בגדר בנויה שעברה בתוואי דומה.
55. התובעת מלינה על כך שאופן החלוקה האמור מביא לתוצאה שהשטח בחלקה 98, אשר עומד לשימוש בלעדי של הנתבעים, עולה על השטח בחלקה זו שעמד לרשות משפחתה ושיעמוד לרשותה, ואולם בכך אין סגי.
כך הסכימו הצדדים, ובהתאם לכך הם פעלו לאורך עשרות שנים.
כאמור, יש ממש בטענת הנתבעים בכך שמשפחת עדן הסכימה לאופן החלוקה המתואר, משום שהיא עשתה שימוש בלעדי במרבית חלקה 143, מצב שלפי הראיות שהונחו לפניי נמשך עד היום, כך שהלכה למעשה כל אחת משתי המשפחות עשתה שימוש בשטח דומה.
56. אין בעובדה שהתובעת לא היתה צד לאותו הסכם שחילק את אופן השימוש במקרקעין, וכי היא נהפכה לבעלת זכות במקרקעין רק לאחר אותו הסכם, בכדי לאפשר לה לחמוק מתוצאות ההסכם האמור, וזאת מכמה טעמים.
57. ראשית, כעולה ממסכת הראיות, התובעת הפכה להיות בעלת זכות אחרת במקרקעין, בתור היורשת של אימה, בשנת 1997 (ראו צו ירושה, נספח ג' לתצהירה).
התובעת נרשמה בספרי רמ"י, כבעלת זכות השכירות (כהגדרתה בספרים אלה) היחידה בחלקה (במקום הוריה, ובעקבות ויתור אחיה), בשנת 2005.
מחומר הראיות עולה, שהתובעת היתה מודעת לאופן החלוקה של המקרקעין, לרבות קיומה של הגדר הבנויה, הן לפני שהפכה בעלת זכות במקרקעין, והן אחרי זה, למן שנת 1997 ואילך.
הראיות מלמדות, כי באף שלב שהוא לא הביעה התובעת כל התנגדות או רצון להתנער מאופן החלוקה המוסכם, וכי רק בשנת 2008 פנתה במכתב באמצעות עורך דין לנתבעים, והעלתה טענות בנוגע לבנייה שלא כדי על הרכוש המשותף.
במקביל, התובעת לא פעלה לשנות את המצב בצד הצפוני, אשר היה כרוך בשימוש בלעדי בחלקה 143 (שאינה שלה), שימוש שהביא לשימוש שווה ערך, מבחינת שטח, לזה של משפחת פרחי, ובכך הביעה את הסכמתה להנצחת המצב הקיים.
בנסיבות אלה, יש לראות גם בתובעת, כמי שהסכימה, בהתנהלות המתוארת, חלוקת רבת השנים שהיתה במקרקעים עוד לפני שנהפכה לבעלת זכויות בהן.
58. שנית, גם אם תמצא לומר שהתובעת עצמה, להבדיל מהוריה, לא הסכימה לחלוקה באופן העולה כדי הסכם שיתוף, הרי שבנסיבות העניין הסכם השיתוף מחייב גם אותה.
אכן, הסכם השיתוף לא נרשם, ומשכך אין תחולה לסיפא של סעיף 29(א) לחוק, ואולם אין משמעות הדבר שהסכם השיתוף, שהורי התובעת היו צד לו, אינו יכול לחייב את התובעת.
כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בע"א 48/16 דהאן נ' שמחון ואח', [פורסם בנבו] ייתכן שכוחו של הסכם שיתוף יהיה יפה כלפי צד שלישי, גם אם ההסכם לא נרשם, וזאת בנסיבות המתאימות, במיוחד נוכח ידיעת הצד השלישי אודות ההסכם, או יכולתו לדעת אודותיו.
במקרה דנן הוכח, כי התובעת ידעה היטב שקיימת במקרקעין חלוקה מסויימת, לה הסכימו הוריה, אשר הביאה לחלוקת השימוש במקרקעין באופן מסויים.
ידיעה זו היתה מנת חלקה של התובעת גם כאשר היא נהפכה בעלת זכות אחרת במקרקעין (דבר שלא הביא אותה לפעול, משך מספר שנים לאחר אותה נקודת זמן, כנגד אותה חלוקה).
מאידך, הנתבעים הסתמכו, משך עשרות שנים, על אופן החלוקה האמור, בנו את בתיהם על החלקה, וגם את הגדר הנמצאת שם כיום.
כאן המקום לציין, כי גם לשיטת התובעת, אופן החלוקה המוצע על ידה יביא לפגיעה אנושה בביתו של הנתבע מס' 3 (עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 7).
לצד כל זה, התובעת נתנה ידה, גם אחרי הפיכתה לבעלת זכות במקרקעין, למצב בו נעשה שימוש בגבול הצפוני של חלקה 98, בין היתר ע"י שימוש בחלקה 143 השייכת לאחרים, דבר שלפי הראיות נעשה גם לאחר הגשת התובענה שלפניי.
כל האמור מונע מהתובעת התנערות מההסכם רב השנים בעניין חלוקת השימוש במקרקעין.