75. טענותיו של המשיב נגד כונס הנכסים עו"ד שפלר, לפיהן התנהלותו היא שגרמה לקריסתה של החברה- דינן להדחות. אכן, טוב היה עושה עו"ד שפלר לו הגיש תצהיר לשם הפרכתה של טענה זו, אלא שגם בלא תצהיר, ברור כי מדובר בטענה חסרת בסיס. הבקשה למינויו ככונס נכסים זמני הוגשה בשעות הלילה של יום 10.7.2014 ונתמכה בתצהירו של מיכאל אקרמן, מנהל קשרי חייבים בבנק דיסקונט. כעולה מאותו תצהיר, חשבונה של החברה נקלע ביום 9.7.2014 לחריגה של מאות אלפי ₪. הנסיונות של הבנק להשיג את המשיב עלו בתוהו, וגם מנהל החשבונות של החברה מסר לבנק כי איננו מצליח להשיגו. במקביל סירב הבנק לכבד שלושה שיקים של החברה מחמת העדר כיסוי מספיק. ביום 10.7.2014 נודע לבנק כי המשיב איננו מצוי בישראל. מנהל החשבונות הודיע לבנק כי "משהו לא טוב קורה" וכי הוא מרגיש שננטש במערכה על ידי המשיב. או אז סירב הבנק לכבד 10 שיקים נוספים של החברה, בסכום שעלה על 1 מליון ₪. רק בעקבות כך הגיע ב"כ הבנק למחסן החברה בתימורים, ודרש לעצור את הוצאת הסחורה, ואף הזעיק את משטרת ישראל, שסרבה להתערב. על רקע זה הוגשה הבקשה למינוי כונס נכסים זמני, והמינוי ניתן ביום 13.7.2014. למעשה, עו"ד שפלר ניסה, עוד טרם מינויו, למנוע את ביזת המלאי של החברה, גם אם התיימר לפעול באותה עת בלא שניתנה לו הסמכות לעשות כן. ברור איפוא שכל נסיון לייחס לכונס הנכסים את קריסתה של החברה- דינו להדחות. יודגש כי ענת זמברג, סמנכ"ל התפעול של החברה, העידה בתצהירה כי בעקבות הגעתו של עו"ד שפלר למחסן החברה, היא קיבלה הנחייה טלפונית מהמשיב לפטר מיידית את כל עובדי החברה וכן לשתף פעולה עם עו"ד שפלר. מן הסתם המשיב ידע היטב כי קריסתה של החברה היא בבחינת דבר בלתי נמנע. זאת ועוד, הטענה לפיה עו"ד שפלר הוא שגרם במו ידיו לקריסתה של החברה היא טענה כבושה, שהועלתה לראשונה במסגרת ההליך הנוכחי. ניתן היה לצפות, לו היה בה ממש, שתועלה במסגרת התנגדות לצו הפירוק או לצו הכינוס, אלא שהתנגדות כזו לא הוגשה.
76. מכל מקום, השאלה מדוע בדיוק קרסה החברה אינה מעלה או מורידה לצורך הטלת אחריות על נושא משרה לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודה. במילים אחרות, אף אם אניח כי נטילת הכספים על ידי המשיב לא היא שהביאה לקריסתה של החברה, אין בכך ולא כלום עם עצם חבותו של המשיב בגין הכספים שנטל מן החברה שלא כדין. האחריות מוטלת עליו לא בגין קריסתה של החברה, אלא בגין נטילת הכספים לצרכיו הפרטיים. למעשה, הוראת סעיף 373 לפקודה מהווה דין ספציפי של הרמת מסך והטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה שהגיעה לכלל פירוק, גם כאשר אין קשר סיבתי בין מעשי התרמית שלו לבין קריסתה של החברה.