42. למרות קביעותיו המפורשות הנ"ל של בית המשפט העליון בעניין היפר-חלף הנ"ל, בתכוף לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, בית המשפט העליון הכיר במעמדם של מחזיקים כבני רשות מכללא במקרקעי ציבור במסגרת ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (פורסם במאגרים המשפטיים, 19.08.2015) (להלן: עניין "נחום"), תוך שכב' השופט זילברטל מאבחן בין נסיבות המקרה בעניין היפר-חלף לנסיבות המקרה לפניו, ואומר:
"[...] דומני, כי המקרה שבפנינו – בגדרו אין מחלוקת כי המערערת יושבת בחלקה כשישים שנה מבלי שנעשו צעדים ממשיים לסלקה, כאשר יש אינדיקציות שהרשויות היו נכונות להגיע להסדר ובגדרו לאפשר המשך ההחזקה – מבהיר ביתר שאת כי במקרים חריגים יש להכיר בכך שאוזלת ידן של הרשויות מלמדת על התגבשותה של רשות מכללא בקרקע, ולא ניתן להכשיר מלכתחילה כל פעולה (או ליתר דיוק אי-פעולה) של הרשויות באשר היא, דבר שיהיה בו כדי לסכל את תמריצי הרשויות לפעול ביעילות ובהגינות" [ההדגשות הוספו, א.א.א.].
43. מן הכלל אל הפרט – בנסיבות המקרה שלפנינו, אין מחלוקת על ממצאים עובדתיים אלו: בין הצדדים אין קשר חוזי כלשהו ו/או מסמך בכתב המסדיר את החזקה והשימוש של הנתבעים במקרקעין נשוא המחלוקת, לצד האמור עולה מראיות ועדויות הנתבעים, שלא נסתרו ע"י התובעת, כי הנתבעים 1-5 מחזיקים במקרקעין מאז שנת 1969 וכי מאז שנת 1980 פנתה הרשות המקומית חצור לתובעת בשם חלק מהנתבעים, וביקשה להקצות את המקרקעין שבמחולקת לטובת הנתבעים ושכניהם שהם בעלי זכויות בחלקות הסמוכות למקרקעין שבמחלוקת, בנוסף ביקשה זו לגרוע את שטח המקרקעין שבמחלוקת מתכנית ת.ב.ע. 3419 למען שיוכה לנתבעים שעושים בה שימוש [נספח ב' 1 לתצהירי הנתבעים 1-5].
44. עוד הוכח ע"י הנתבעים כי מאז שנת 1980 התנהל הליך משפטי בבית המשפט השלום בצפת בין התובעת לבין הנתבע 1 (ביטון), ביחס לשימוש שנעשה על ידו במקרקעין שבמחלוקת, והגם שלא סופקו ראיות ע"י הנתבעים בנוגע לתוצאותיו של הליך משפטי זה, הרי שלכל המאוחר, במועד הזה התובעת הייתה מודעת לפלישה הנטענת ע"י הנתבעים 1-5 [ראו נספח ג' 10 לתצהירי הנתבעים 1-5]. עוד עולה מראיות הנתבעים כי כבר בשנת 1979 הנתבע 2 פנה במכתב תגובה להתראה שנשלחה לו ע"י התובעת ביחס לאותם מקרקעין [נספח ג' 1 לתצהירי הנתבעים 1-5], דבר שיש בו כדי ללמד על ידיעת התובעת אודות הפלישה הנטענת של הנתבעים 1-5 למקרקעין שבמחלוקת עוד משנת 1979. בנוסף, עולה מראיות הנתבעים כי בשנת 2000 פנה שכן של הנתבעים בשם משה סויסה שוב לתובעת בעניין הסדרת נושא מגרשים אלו [נספח ג' 14 לתצהירי הנתבעים 1-5]. בהמשך, בשנת 2003 פנה ראש המועצה המקומית חצור לתובעת וביקש להגיע להסדר בשם חלק מהנתבעים ושכניהם ביחס לשימוש במקרקעין נשוא המחלוקת ושיוכם לנתבעים ושכיניהם לאחר גריעתם מתכנית הת.ב.ע 14554/ג [נספח ג' 15 לתצהירי הנתבעים 1-5]. התובעת כלל לא התכחשה לקבלת מכתבים ופניות אלו, ומכאן שלאורך כל השנים מאז 1979 הנתבעים ושכניהם פנו לתובעת שוב ושוב, בעצמם ובאמצעות הרשות המקומית, כדי להסדיר את נושא החזקה והשימוש במקרקעין שבמחלוקת, ולכן אין לקבל את טענות התובעת שכביכול דבר הפלישה הגיע לידיעתה רק בשנת 2011.