37. במחלוקת זו בין הצדדים, אקדים את המאוחר ואציין כי לאחר עיון בטעוני הצדדים וראיותיהם, באתי לכלל מסקנה כי התנהלות התובעת כלפי הנתבעים במשך שנים מלמדת על קיום רישיון מכללא לשימוש אשר עשו הנתבעים במקרקעין נשוא המחלוקת, אם כי אין המדובר ברישיון בלתי הדיר, כפי שיובא להלן.
38. הלכה ידועה היא, כי לשם יצירת רישיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימוש של אדם אחר ברכושם (ראו: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 2010 (להלן: עניין "טבוליצקי").
עוד נקבע בעניין טבוליצקי הנ"ל כי: "העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה יכולה להעיד על הסכמתו וליצור רשיון מכללא (Implied License) שלא היה קיים מלכתחילה" (שם פסקה 4).
39. ובהמשך נקבע כי רשות מכללא ניתנת לביטול בכל עת על-ידי גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להרשות עוד את הפעולות לגביהן ניתנה הרשות (ראו למשל: עניין טבוליצקי, פסקה 5; ראו גם: ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל, (פורסם במאגרים המשפטיים, 21.03.2007), פסקה 12).
40. ביחס לרשות מכללא הנלמדת משתיקה, ראו הדברים הממצים של פרופ' נינה זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין", פרקליט מב 24 (תשנ"ה-תשנ"ו) (להלן: "המאמר של זלצמן"), ושלפיהם:
"הסכמתו שבשתיקה של בעל המקרקעין לפעולתו של פלוני בנכס היא שמונחת בבסיסה של הרשות מכללא. ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את ההחזקה או השימוש מיסוד אי-החוקיות שדבק בו, והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות. רשות הנלמדת בדיעבד אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין, אלא טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין השגת גבול" (שם, עמודים 56-57).
41. בנסיבות המקרה לפנינו, ומאחר ועסקינן במקרקעי ציבור שהם בבעלות המדינה, הרי שהדין הוא קצת שונה, שכן בהלכה פסוקה שניתנה לא מכבר, הובעה עמדת בית המשפט העליון אשר מטילה ספק רב באם עדיין יש מקום להכיר במוסד "הרישיון" בכלל, וב "רישיון מכללא" בפרט ביחס לשימוש הנעשה במקרקעי ציבור. לעניין הזה ראו את הדברים שנאמרו ע"י כב' השופט מ. מזוז ב- ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 21.07.2015) (להלן: עניין "היפר-חלף"), ושלפיהם:
" ספק רב בעיני אם לאחר חוק המקרקעין [...] יש עדיין מקום להכיר במוסד ה"רישיון" בכלל, וב"רישיון מכללא" בפרט. [...] כאשר מדובר בפלישה למקרקעי ציבור, אין לדעתי בסיס ענייני ולא צידוק חוקי להכיר בקיומו של "רישיון מכללא", המבוסס אך על כך שהרשות הציבורית לא נקטה בהליכי פינוי נגד הפולש, או אף לא מחתה בידו. [...] אין בסיס - לא במציאות ולא בדין - לייחס לרשות ציבורית הסכמה מכללא להעניק הרשאה לפולש להחזיק או להשתמש במקרקעי ציבור, וזאת מעצם העובדה שהיא לא פעלה נגד הפלישה. כידוע מקרקעי הציבור הם רבים ומפוזרים, וקיים קושי מעשי רב בפיקוח קרוב ובגילוי של כל החזקה או שימוש בקרקע ציבורית ללא רשות . לא פעם הרשות אינה מודעת כלל לפלישה למקרקעין שבניהולה, ובמקרה כזה אין בוודאי מקום לייחס לה הרשאה מכללא. גם מקום שדבר הפלישה מגיע לידיעת הרשות, לעתים היא אינה משכילה לטפל בפלישה באופן יעיל, או בכלל. גם כאן מעצם מחדלה זה של הרשות אין להסיק על קיומה של הסכמה של הרשות להחזקה ולשימוש במקרקעי הציבור. [...] כל אלה מובילים למסקנה, כי כל המושג של רישיון מכללא, אף ככל שיש לו עדיין זכות קיום לאחר חוק המקרקעין, הוא זר לחלוטין לסביבת המשפט הציבורי ואינו מתיישב עם נורמות המשפט המינהלי ועם מערכת הדינים והכללים החלים על רשויות ציבוריות באשר לניהול מקרקעי ציבור, כמו גם עם המציאות של הפיקוח על מקרקעי ציבור" (שם, פסקות 2-5).