פסק דין
לפניי ארבע תביעות אשר הוגשו ע"י התובעת, מדינת ישראל/רשות הפיתוח, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל – המכונה כיום רשות מקרקעי ישראל (להלן: "התובעת" או "רמ"י"), לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין הנמצאים בבעלות התובעת.
רקע ותמצית טענות הצדדים
1. בתיק אזרחי 55958-07-12 התובעת עתרה לסילוק ידו של הנתבע – סלומון ביטון (להלן: "נתבע 1" או "ביטון"), ממקרקעין הידועים כחלקה 104 בגוש 13841 (להלן: "חלקה 104"), וכן ממגרש 2 המהווה חלק מחלקה 51 בגוש 13838 (להלן: "חלקה 51").
2. בתיק אזרחי 55988-07-12 התובעת עתרה לסילוק ידם של הנתבעים – בני הזוג דוד ואנט לוי (להלן: "הנתבעים 2-3" או "משפחת לוי"), ממגרש 6 המהווה חלק ממקרקעין הידועים כחלקה 52 בגוש 13838 (להלן: "חלקה 52").
3. בתיק אזרחי 56045-07-12 התובעת עתרה לסילוק ידם של הנתבעים – בני הזוג יצחק צרור ועליזה צרור ז"ל (להלן: "הנתבעים 4-5" או "משפחת צרור"), ממגרש 1 המהווה חלק מחלקה 104 הנ"ל.
4. בתיק אזרחי 20752-01-13 התובעת עתרה לסילוק ידם של הנתבעים – בני הזוג קלמנט ולאה סער סעדה (להלן: "נתבעים 6-7" או "משפחת סער סעדה"), ממגרש 5 המהווה חלק מחלקה 52 הנ"ל.
5. כל התביעות מתייחסות לחלקות 51, 52 ו- 104 הנ"ל הנמצאות בתחום המועצה המקומית חצור הגלילית (כל החלקות יכונו להלן: "המקרקעין" או "החלקות"), כאשר להוכחת בעלותה במקרקעין, התובעת צירפה נסחי רישום אשר סומנו כנספח 1 לתצהיר העדות הראשית של עדת התביעה - גב' דבורה נפתלי, ש שימשה בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמפקחת מטעם רמ"י (להלן: "גב' נפתלי").
6. בין הצדדים אין מחלוקת כי הנתבעים גרים בשכנות זה לזה, ומאחר ובתיקים התעוררו שאלות דומות עד זהות של הן של עובדה והן של משפט, הדיון בכל התיקים אוחד בהסכמת הצדדים בהתאם להחלטות שניתנו בימים 9/9/2013 ו-29/9/2014. במהלך הדיון המאוחד בתיקים כמפורט לעיל, הנתבעים 1-5 קיבלו ייצוג על ידי אותו עורך דין, בעוד שנתבעים 6-7 קיבלו ייצוג על ידי עורך דין אחר.
עיקר טענות התובעת וראיותיה
7. ביחס לנתבעים 1-5 טוענת התובעת, כי לנתבעים אלה אין זכויות של בעלות במקרקעין, וכי לא קיבלו הרשאה מרמ"י להחזיק ולהשתמש במקרקעין. על אף האמור, במהלך ביקור שנערך ביום 4/10/2011 ע"י המפקחת- גב' נפתלי, בשטח גילתה זו כי: הנתבע 1 הקים בחלקות 51 ו-104 מבנה עץ, משטח ביטון וכן גידור ובניה קשיחה, בהתאם לתמונות ותשריט מדידה שצורפו כנספחים 2 ו- 3 לתצהירה של גב' נפתלי; ואילו נתבעים 2-3 הקימו בחלקה 52 שתי סככות, נטעו עצים וגידרו אותם בבניה קשיחה; ואילו נתבעים 4-5 הקימו במגרש 1 שבחלקה 104 סככה שחלקה משמש ככלוב, נטעו עצים ויצקו משטח ביטון. פלישה זו נתמכה בתמונות ותשריט מדידה שצורפו וסומנו כנספחים 2 ו-3 לכל אחד מהתצהירים שהוגשו ע"י גב' נפתלי.
בהתאם לכך, פנתה התובעת לנתבעים 1-5 ביום 5/3/2012 במכתבי התראה, ובמסגרתם ביקשה מהם לסלק את ידם מהמקרקעין [מכתבי התראה צורפו וסומנו כנספח 4 לכל אחד מהתצהירים של גב' נפתלי].
8. ביחס לנתבעים 6-7 טוענת התובעת, כי ביום 5/10/2011 או בסמוך לכך, ביקרה המפקחת- גב' נפתלי, במקרקעין וגילתה כי הנתבעים 6-7 פלשו למגרש 5 מחלקה 52, ובמועד שאינו ידוע לתובעת בנו סככה קשיחה מפח, הניחו מכולה, ובנו גדר מבניה קשה, מבלי שקיבלו היתר או הרשאה מאת התובעת, הכל בהתאם לדו"ח פיקוח ותשריט מדידה שצורפו כנספחים ג' ו- ד' לתצהירה של גב' נפתלי.
בהתאם לכך, פנתה התובעת לנתבעים 6-7 ביום 5/3/2012 במכתב התראה, ובמסגרתו ביקשה מהם לסלק את ידם מהמקרקעין [מכתב התראה צורף כנספח ב' לתצהיר גב' נפתלי].
עיקר טענות הנתבעים וראיותיהם
9. כאמור הנתבעים 1-5 יוצגו על ידי אותו עורך דין ומטעמם הוגשו 3 כתבי הגנה זהים, שבמסגרתם העלו טוענות דומות. משכך, טענותיהם יובאו להלן במאוחד, ואילו טענות הנתבעים 6-7 יובאו רק לאחר מכן, בנפרד.
10. הנתבעים 1-5 טוענים כי, התובעת מתעלמת משרשרת אירועים והתנהלות קודמת בין הצדדים ביחס לאותם מקרקעין. נטען על ידם בעניין זה כי מדובר בקרקע שיעודה לבניה פרטית ואשר הוחזקה ע"י הנתבעים מאז 1969 באין מפריע, וכי הנתבעים נהגו במקרקעין מנהג של בעלים כאשר התובעת צופה בהם מן הצד מאז 1982, ללא הפרעה. בהקשר הזה טוענים הנתבעים 1-5, כי בשנת 1980 הגישה התובעת תביעה לפינוי וסילוק יד נגד הנתבעים ושכניהם, וכי הנתבעים התגוננו מפני התביעה ובא כוחם דאז – עו"ד חיים גילוני, אף הגיע עם התובעת להסכם פשרה שלא נחתם, ושלפיו היה על התובעת למסור את החזקה במקרקעין לנתבעים בתמורה לתשלום מלוא ערך הקרקע והוצאות הפיתוח, וכנגד חתימת הנתבעים עם התובעת על הסכמי פיתוח. לעניין הזה טוענים הנתבעים 1-5 כי הם היו מוכנים לחתום על הסכמי חכירה עם התובעת שיכשירו את המשך החזקתם בקרקע, אך התובעת העדיפה לשתוק משך שנים, ורק לאחר 33 שנים נזכרה להגיש תביעה לסילוק יד.
11. עוד טוענים נתבעים 1-5 כי הרשות המקומית חצור הגלילית הייתה אף היא מעורבת בנושא, והמליצה לתובעת לאפשר את המשך החזקתם של הנתבעים בקרקע, באמצעות שיוך המגרשים הרלבנטיים לנתבעים וגריעתם מהתכנית החלה על הקרקע. עוד טוענים נתבעים 1-5 כי הרשות המקומית ביקשה מהנתבעים ויתר התושבים המחזיקים בקרקעות הגובלות במקרקעין, לסלול כביש גישה, מה גם שהרשות המקומית הביעה תמיכה בסיטואציה שנוצרה בשטח ותמכה בהתנגדות הנתבעים להחלת הת.ב.ע., כעולה מההתכתבות שהיתה בין הרשות המקומית לבין מוסדות התובעת [פניות הרשות המקומית לתובעת, ופניות חלק מהנתבעים, בעצמם או ע"י בא כוחם, לתובעת או לוועדת התכנון ובניה – מאז שנת 1979 עד 1982 , וכן פניות מאוחרות משנות ה- 2000, צורפו כנספחים א' ו- ב' לכתבי ההגנה].
12. לטענת הנתבעים 1-5, הם נהגו במקרקעין מנהג בעלים מזה עשרות שנים, ואת זאת עשו בריש גלי. בין היתר, הנתבעים 1-5 נטעו בקרקע עצי פרי, הקימו פינת חי, ומבנה עץ, כאשר מעשים אלה נעשו בידיעת התובעת, ששתקה במשך למעלה מ- 40 שנה. אי לכך, הנתבעים זכאים להמשיך להחזיק בקרקע כדין, וכל תכנון או ייעוד אחר שהתובעת מייעדת במקרקעין אלו יש בו פגיעה בזכותם הבלתי הדירה של הנתבעים שקמה להם מכוח השנים.
13. בכתב הגנתם, מודים הנתבעים 1-5 בזכות הבעלות של התובעת במקרקעין בהתאם לנסחי טאבו שצורפו ע"י התובעת, וטוענים כי הם מחזיקים בקרקע מכוח זכות בלתי הדירה שקמה להם מכוח השנים, כאשר התובעת ידעה על הפיתוח ועל השימוש הנעשה על ידם במקרקעין, והדבר נלמד מההתכתבויות שצורפו. למרות ידיעתה הנ"ל התובעת בחרה לצפות בנתבעים בשתיקה במשך מעל ל- 40 שנה, דבר המבסס את זכותם הבלתי הדירה של התובעים במקרקעין, והדברים מקבלים חיזוק מקום שמנהלי התובעת היו מעורבים בניהול מו"מ עם הרשות המקומית ביחס למקרקעין.
14. עוד טוענים הנתבעים 1-5 כי בהתאם למבחני ההלכה הפסוקה, נתקיימו בעניינם כל היסודות הנדרשים ליצירת רשות בלתי הדירה, ולכן יש להכיר בזכותם להמשיך ולהחזיק בקרקע, ולנוכח הזמן הרב שעבר ושתיקתה של התובעת, מנועה זו מלבטל רישיון זה בשלב הזה, זאת גם לנוכח ההסתמכות של הנתבעים על כך שהקרקע שייכת להם, ולנוכח ציפייתם כי המקרקעין יישארו בשליטתם - הסתמכות שבעטיה הם השקיעו השקעות עצומות בקרקע.
נוכח כל אלה, הנתבעים 1-5 עותרים לדחות את התביעה נגדם.
15. ואילו הנתבעים 6-7 טוענים כי, התביעה הוגשה בשיהוי רב, תוך ניסיון להטעות את בית המשפט על ידי העלאת טענה שלפיה התובעת גילתה קיום הפלישה הנטענת רק ביום 5/10/2011, בעוד שעוד במהלך בשנת 1997 רכשו הנתבעים 6-7 את זכויותיהם בדירה שנבנתה בחלקה 82 גוש 13856 מאת בן הרוש, וכבר באותו מועד המקרקעין נשוא המחלוקת היו מוחזקים ע"י בן הרוש והיו נטועים עצי פרי ובקצה שלהם היתה קיימת גדר. במהלך אותה שנה התובעת אישרה העברת זכויות מבן הרוש לנתבעים 6-7, תיקנה מיוזמתה את תנאי החכירה, ובשנת 2012 התובעת אף ביצעה מכר ללא תמורה ורשמה את הנתבעים כבעלים של הדירה, כל זאת עשתה התובעת מבלי להתנות את ביצוע הפעולות בסילוק ידם של נתבעים 6-7 מהמקרקעין שבמחלוקת.
16. עוד טוענים הנתבעים 6-7 כי לאור השיהוי הניכר, ובחלוף עשרות שנים, הם רכשו במקרקעין שבמחלוקת זכויות שביושר, לרבות מתוך ידיעה והסכמה מכללא של התובעת לחזקה ושימוש של הנתבעים במקרקעין שבמחלוקת, כאשר התובעת מודה כי היא פנתה לנתבעים 6-7 לראשונה במכתב התראה רק בשנת 2012.
17. עוד טוענים הנתבעים 6-7 כי אין הם היחידים שסברו בתום לב מוחלט כי מעשיהם מבוצעים ברשות והסכמה מכללא של התובעת, שכן כל השכנים נהגו באופן דומה, עשו שימוש וקיבלו חזקה במקרקעין שבמחלוקת, בתוואי אחד באלה ותוך ביצוע שימושים דומים. לטענת הנתבעים 6-7, בנסיבות אלו, ובהתחשב בעובדה כי אין ברצונם להתעשר שלא כדין על חשבון התובעת, הנתבעים 6-7 מציעים להסדיר את החזקה שלהם במקרקעין שבמחלוקת בדרך של רישום ומתן תמורה בגין הזכויות, כאשר הדבר יכול לחסוך זמן שיפוטי יקר, וימנע התדיינויות נוספות.
18. הנתבעים 6-7 מכחישים את הטענה לפלישה למקרקעין, וטוענים כי השימוש שהם עושים במקרקעין הוא ברשות ובהסכמה מכללא של התובעת. בנוסף, הנתבעים 6-7 מודים בסמכות של התובעת לנהל את מקרקעי המדינה, ומכחישים את סמכותה לנהל את המקרקעין הידועים כחלקה 52 – מגרש 5, מן הטעם כי התובעת לא צירפה כל תשריט שבו מסומנים באופן פרטני ומדויק גבולות מגרש 5, מידותיו וגודל הפלישה הנטענת והמוכחשת.
19. לתמיכה בטענות הנתבעים 1-5, הוגשו תצהירי עדות ראשית ע"י הנתבעים 1-4, כאשר בהמשך הוסכם על הוצאת תצהירה של נתבעת 3, ואילו נתבעים 1,2 ו-4 חזרו בתצהיריהם על רוב הטענות העולות מכתבי ההגנה באופן עקבי, והוסיפו לאלה מספר מועט של טענות תוך ביצוע מקצה שיפורים בכל הנוגע לטענה בדבר אי חתימתו של הסכם הפשרה. נטען בעניין זה בתצהיריהם הנ"ל כי סלילת הדרך הגובלת במקרקעין נשוא המחלוקת (להלן: "דרך הגישה"), בוצעה בפועל ע"י הרשות המקומית שנוכחה לדעת כי דרך גישה זו הינה חיונית ביותר לאספקת שירותים ולביטחון התושבים המתגוררים בסמיכות לדרך, וכי במידה ודרך גישה זו נחסמת, הנתבעים עלולים להיאלץ לטפס על מדרגות רבות כדי להגיע לדירותיהם. בתצהיריהם, טענו נתבעים אלו כי בשנת 1980 התובעת נקטה נגדם בהליך משפטי ועתרה לסילוק ידם מהמקרקעין, והצדדים הגיעו להסכם פשרה (שתוכנו פורט בסעיף 10 לעיל), ובעוד שבכתב ההגנה הנתבעים זכרו בוודאות שההסכם לא נחתם, בתצהיריהם הם טענו כי אינם זוכרים בוודאות אם ההסכם האמור נחתם וקיבל תוקף של פסק-דין, טענה שהתפתחה בסיכומי הנתבעים לכדי טענה למעשה בית-דין.
בנוסף , לתמיכה בטענות הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אלול משה יוסי שכיהן בתפקיד ראש מועצת חצור הגלילית בין השנים 1989-2003 (להלן: "מר אלול"), אשר העיד על תמיכת הרשות המקומית בנתבעים ועל כך שקיימת התכתבות בין הרשות המקומית והתובעת בכל הקשור לזכויות הנתבעים בקרקע והמלצת הרשות המקומית להעברת הזכויות במקרקעין לידי הנתבעים. עוד הוסיף מר אלול כי דרך הגישה הגובלת במקרקעין נסללה ע"י הרשות המקומית משום היות הכביש נחוץ לביטחונם של תושבי השכונה. בנוסף, הצהיר מר אלול כי הרשות המקומית סייעה בידי הנתבעים בבקשות רבות שהופנו על ידה לתובעת כדי להכשיר את אחזקת הנתבעים בקרקע, ומנהלי התובעת היו מעורבים אישית בניהול מו"מ עם הרשות המקומית, כך שהתובעת הייתה מודעת לכל אשר נעשה במקרקעין ע"י הנתבעים.
בהמשך, הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם מר שמעון סויסה – שמכהן בתפקיד ראש מועצת חצור הגלילית החל משנת 2008 ועד למועד שבו נחתם תצהירו (להלן: "מר סויסה"), אשר חזר על טענות מר אלול ביחס לתמיכת הרשות המקומית בנתבעים וניהול מו"מ עם התובעת, והוסיף כי כפי הידוע לו התובעת לא התנתה את פינוי הנתבעים מהמקרקעין עת נדרשה להעביר לבעלותם את המגרשים שעליהם בנויים דירות הנתבעים.
20. ואילו מטעם הנתבעים 6-7 הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבעת 7, אשר חזרה באופן עקבי על הטענות העולות מכתב ההגנה, והוסיפה כי רק לאחרונה הובא לידיעתה את דבר קיום הליך משפטי קודם שבו נקטה התובעת נגד חלק מהנתבעים ובמסגרתו הצדדים הגיעו להסכמה כי הנתבעים להליך יקבלו את החזקה במקרקעין בתמורה לתשלום מלוא ערך הקרקע והוצאות הפיתוח וכנגד חתימה על הסכמי פיתוח עם הנתבעים.
גדר המחלוקת
21. למקרא טענות הצדדים, אנו למדים כי בין הצדדים אין מחלוקת בדבר היותה של התובעת בעלים רשום על המקרקעין [בהתאם לנסחי הרישום שצורפו לתצהיר המפקחת – גב' נפתלי], ועל כך שלנתבעים אין זכות קניינית במקרקעין עפ"י חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
22. מעבר לכך, וכפי העולה מהודאת הנתבעים בכתבי ההגנה, הרי שאין מחלוקת כי הנתבעים עשו שימוש במקרקעין נשוא המחלוקת, והשאלה שבמחלוקת היא: האם הנתבעים קיבלו הרשאה מפורשת או מכללא מאת התובעת להחזיק ולהשתמש במקרקעין? וכן - האם יש מקום לסלק את ידם של הנתבעים מהמקרקעין? ומה הוא היקף "הפלישה" הנטען למקרקעין ?
עדויות
23. כאמור, ראיות הצדדים הובאו בתצהירים, ואלו נשמעו לפניי בשני דיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק: ביום 19/6/2017 נשמעה עדת התביעה – גב' נפתלי, וכן עדי ההגנה – הנתבעת 7, הנתבע 2 והנתבע 4; ואילו ביום 20/11/2017 נשמעו שאר עדי ההגנה – מר סויסה, מר אלול והנתבע 1.
דיון והכרעה
24. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בחינה ושקילה לכלל הראיות שהובאו בתיק, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה, וזאת לאחר הנימוקים שיובאו על ידי להלן.
25. כפי העולה מכתבי התביעה – עילת התביעה לסילוק יד הנתבעים מבוססת על הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין הקובע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין", וכן מבוססת העילה על עוולת הסגת גבול כמשמעותה בסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ושלפיו: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין [...]".