26. מעיון בנסחי רישום המקרקעין, עולה כי התובעת היא הבעלים הרשום במקרקעין שהם כיום מקרקעין מוסדרים [ראו נספח 1 לכל אחד מתצהירי המפקחת – גב' נפתלי], כאשר לפי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, הרישום בפנקסי המקרקעין לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה "ראיה חותכת לתוכנו".
27. אם כן, ונוכח הרישום בנסחי הטאבו, והואיל ולא נסתרה טענת התובעת כי היא מנהלת את מקרקעי המדינה ורשות הפיתוח, וביניהם החלקות והמקרקעין נשוא התביעה, ונוכח הודאת הנתבעים בכתבי ההגנה בדבר השימוש שהם עושים במקרקעין, הרי שהתובעת עמדה בנטל הראשוני המוטל עליה והוכיחה כי הנתבעים הסיגו את גבולה, ובכך הוכיחה התובעת את זכותה להגיש את תביעותיה דנא לסילוק יד הנתבעים, ומכאן עובר נטל ההוכחה אל הנתבעים להוכיח את טענות ההגנה, זאת בהתאם לסעיף 30 לפקודת הנזיקין, שלפיו: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין", ובענייננו – על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח כי הם עושים שימוש במקרקעין כדין, וקנו מעמד של ברי רשות הנלמד מהשימוש שנעשה על ידם במקרקעין, תוך ידיעת התובעת, שתיקתה והשתהותה בנקיטת הליכים.
28. להלן אדון ואכריע במחלוקת עיקרית זו, אך תחילה, אתן את דעתי ל"טענות סף" שהועלו ע"י הנתבעים, הן ביחס לטענה לאי הוכחת גבולות החלקות והיקף הפלישה הנטענת, והן ביחס לטענה בדבר מעשה בית-דין אשר נשמעה בסיכומי הנתבעים.
29. באשר לגבולות החלקות וגודל "הפלישה", התובעת צירפה לתצהיר המפקחת מטעמה תשריט מדידה שנערך ע"י מודד בשם עזמי אבו חנא [נספח 3 לתצהיר המפקחת – גב' נפתלי], ועל אותו תשריט ביקשה התובעת להסתמך כדי להוכיח את היקף הפלישה של הנתבעים. ברם, תשריט מדידה זה הוצא מהתיק בהתאם להחלטתי מיום 19/7/2017, כיוון שלא הוגש באמצעות עורכו. יחד עם זאת, אין בהוצאת תשריט המדידה מראיות התביעה כדי להביא לדחיית התביעה, שכן כפי שהובא עד כה, אין הנתבעים מתכחשים לעצם השימוש שהם עושים בחלקות של התובעת, אם כי טענתם היא כי אין המדובר בפלישה אלא בשימוש מכוח רשות מכללא שניתנה להם מכוח שימוש שנעשה על ידם במשך שנים ללא התנגדות התובעת.
בהקשר הזה, ראוי להבהיר כי הנתבעים עצמם הודו והעידו בחקירתם הנגדית לפניי על השימוש הנעשה על ידם בחלקות של התובעת, טול למשל את חקירתה הנגדית של הנתבעת 7, שהודתה בחקירתה כי רק עם קבלת מכתב התראה מאת התובעת גילתה זו כי השטח הנמצא ממערבית לדירתה הינו בבעלות המדינה ולא בבעלותה, וכי עם קבלת ההתראה הבינה את הטעות שלה [ראו עמ' 28, שורות 3-9], ובהמשך חקירתה כשנשאלה מדוע לא פינתה שטח זה שהוא בבעלות המדינה על אף ההתראה, היא השיבה כי פינתה את הקונטיינר, והשאירה את הסככה, השביל והעצים כיוון שסברה כי תוכל לרכוש שטח זה מהתובעת [ראו עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 19- 25]. בדומה, גם הנתבע 2 (דוד לוי) העיד בחקירתו הנגדית לפניי כי התובעת הגישה בעבר נגדו תביעה בגין אותו שטח שבמחלוקת, והייתה הסכמה כי הוא ירכוש את השטח, אך התובעת לא עמדה בהסדר זה, והוא חושב כי השטח שעליו הוא בנה את כלוב הציפורנים הוא חלק מהקרקע שבבעלותו, וכשנשאל, 'אם אכן לדעתו שטח זה מהווה חלק מקרקע הנמצאת בבעלותו, אזי מדוע פנה למינהל וביקש לרכוש שטח זה?' הנתבע 2 נתן תשובה לקונית, ואמר כי התובעת כיום תובעת אותו על שטח שאישרה לו מלפני 35 שנה! [ראו עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 6-8, וכן עמ' 35, שורות 15-22]. בדומה, גם הנתבע 4 (יצחק צרור) אישר בחקירתו הנגדית כי בשטח שממערבית לביתו יש שביל בטון והוא בנה לול של עופות [עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 8-10]. ואם לא די בעדויות אלו, הרי שהנתבע 1 נשאל על השטח שבפלישה בהתאם לתוכנית מדידה שצורפה על ידו, והודה כי גם הבטונדה, גם הסככה וגם הצימר הנמצאים ממערבית לביתו בתוך המקרקעין של התובעת עדיין נמצאים בהתאם למפה [ראו עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 21-31], ובהמשך חקירתו נשאל באם יש לו היתר בניה לבניית הצימר, והוא השיב כי כיוון שהמקרקעין שעליהן בנוי הצימר טרם עברו לבעלותו, הוא טרם קיבל היתר בניה [ ראו 51 לפרוטוקול, שורות 11-13].