6. התביעה הוגשה במקורה כנגד הנתבע והחברה (הנתבעת 1) כאשר ביום 20/4/16 ניתן פסק דין כנגד שני הנתבעים בהעדר הגנה. פסק הדין כנגד הנתבע (בלבד) בוטל בהחלטתה של כב' הרשמת א' הרץ-טופז-אחיעזר מיום 13/11/16 ושניתן בהמשך להסכמת הצדדים בדיון שהתקיים באותו מועד בבקשתו לביטול פסק הדין בהמשך לבקשה שהגיש בנדון.
ב. דיון והכרעה:
7. אין למעשה חולק אודות זכאותה של התובעת לקבל לידיה את התמורה שהתקבלה ממכירת 9 המכוניות שהיו בבעלותה ונמכרו כאמור באמצעות החברה. מקום בו ניתן פסק דין כנגד החברה בהעדר הגנה (כאמור ביום 20/4/16) – השאלה הצריכה בענייננו במסגרת פסק דין זה, הינה האם יש מקום להורות בנסיבות על חיוב הנתבע בתשלום התמורה האמורה. ודוק, השאלה שמתחדדת לאחר עיון בסיכומי התובעת ולאחר שהוברר מהם כי האחרונה זנחה את טענתה להרמת מסך, הינה – האם עלה בידי האחרונה להוכיח כי יש בהתנהלותו של הנתבע כאורגן של החברה כדי להטיל עליו אחריות אישית בנזיקין באופן זה שהוא יחויב בהשבת התמורה של מכירת 9 הרכבים.
8. עוד טרם שאפנה לדיון בשאלה האמורה, מצאתי להקדים ולהידרש לטענת הנתבע בסיכומיו (סעיפים 27-30) לפיה טענת התובעת בעניין עוולת הרשלנות כלפי הנתבע בסיכומיה מהווים הרחבת חזית, נוכח זאת שבכתב התביעה טענת האחרונה כלפי עוולה זו הייתה "כוללנית ורפה". יובהר מיד כי לא מצאתי לקבל טענה זו.
בסעיף 14 לכתב התביעה נטען כי הנתבע, אשר שימש בעל המניות היחידי, נושא משרה ומנהל, חב בחובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין ומכח סעיף 252 לחוק החברות. בסעיף 17 טענה התובעת כי בהפרת חובת הזהירות מול החברה, גרם לה הנתבע להגיע למצב של חדלות פירעון ולגרם הפרת חוזה מול התובעת. בסעיף 21 הוסיפה התובעת וטענה כי הנתבע ידע והיה אחראי למצבה הכלכלי של החברה ובפעולותיו הרשלניות הביא אותה למצב של חדלות פירעון. גם אם אכן הטענות הספציפיות שנכללו במסגרת סעיפים 10-17 לסיכומי התובעת לא חופפות אחד לאחד את טענות התובעת בתביעתה, טענות אלה מצאו ביטוין בתצהיר העדות הראשית מצהיר התובעת שם נכללו הטענות בדבר התמיהה אודות הקושי התזרימי נוכח חגי תשרי וההתנהלות הכספית שבאה לידי ביטוי באי הפרדת כספי התמורה שמגיעים לתובעת בגין הרכבים.
במסגרת התצהיר מטעמו ו/או בפתח ישיבת ההוכחות, לא נשמעה מצד הנתבע כל טענה להרחבת חזית בעניין זה. כבר הובהר לא אחת בפסיקה כי בית המשפט לא יידרש לטענה ככל שהצד המעלה אותה לא הביע התנגדותו להרחבת חזית מיד עת הועלתה הטענה לראשונה ובנוסף, בית המשפט יטה שלא לדחות הטענה כנגדה נטען כי הינה בגדר הרחבת חזית, מקום בו מדובר בטענה אשר הועלתה בשלב מוקדם של הדיון המשפטי. זאת ועוד, בכל הנוגע לטענה משפטית – בהבדל מטענה עובדתית – נקבע לאורך השנים כלל מרוכך יותר ובהתאם לו יש להבדיל בין עילה חדשה המהווה הרחבת חזית אל מול מסקנה משפטית העולה ממסכת העובדות שלא תחשב כהרחבת חזית (ר' ע"א 1184/04 גרשון קרויזר נ' אנטשיל שוורץ [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (15/4/07)). מקום בו כאמור עילת הרשלנות צוינה במפורש בכתב התביעה ולאור שתיקת הנתבע ביחס לטענות הנוספות שנטענו בהקשרה בתצהיר עדותו הראשית של מר שוהם כמו גם העלאת הטענה בנדון רק בסיכומי הנתבע – דין הטענה של האחרון להרחבת חזית, להידחות.