ח. הסכום ששולם לדני עבור KPT: וילאר שילמה לדני סך של 23,500 אירו בתמורה ל-94% ממניות KPT. על פניו, סכום זה נראה נמוך משמעותית מהסכום שדני היה אמור לדרוש עבור כמות כזו של מניות בחברה, שכן באותו שלב, KPT כבר שילמה רבע מיליון אירו כמקדמה על רכישת הנכס. לכאורה, כאשר שוויו של נכס עולה במידה ניכרת על המחיר ששולם בעבורו, יש מקום לשער כי המדובר בעסקת שיעבוד (ראו: עניין הורוביץ, בעמ' 19).
87. לנוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי כי פרשנותם הנכונה של ההסכמים שנכרתו בין הצדדים מלמדת שבין הצדדים אכן נכרת, למעשה, הסכם הלוואה. הקשיים והטענות שוילאר, שלמה ו-KPT ניסו להעמיס ולטעון כנגד פרשנות זו, מלבד העובדה שיש בהם בבחינת ערעור על ממצאי עובדה ומהימנות, לא שכנעו גם לגופם של דברים.
88. לאותה המסקנה ניתן להגיע גם אם נשקיף על המסכת העובדתית הנ"ל במשקפיים של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), אשר סעיף 13 לו מורה כי: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". החוק קובע, איפוא, כי חוזה, אשר הצדדים לו לא התכוונו לייחס תוקף משפטי לתנאים הקבועים בו הוא בטל מעיקרו. עם זאת, ההלכה הפסוקה הבחינה בין חוזה למראית עין מסוג של "סימולציה מוחלטת" – כלומר, מקרה שבו הצדדים לא היו מעוניינים כלל בשינוי המצב המשפטי ששרר ביניהם עובר לכריתת החוזה, לבין חוזה למראית עין מסוג של "סימולציה חלקית", שבו הצדדים אמנם לא התכוונו לקיים את החוזה הנחזה שנחתם ביניהם למראית עין, אך הם העמידו מאחוריו חוזה נסתר, אשר אותו הם התכוונו לקיים והוא משקף את אומד דעתם (ראו: ע"א 6634/15 טופ במרחבי השרון ייזום בע"מ נ' קפלן (24.10.2017); ע"א 810/17 באשה נ' גרדג'י (31.10.2018)). ענייננו נופל לגדר קטגוריה זו.
89. בדומה לקביעה כי הסכם "מכר חוזה" הינו למעשה עסקת משכון מוסווה, גם הקביעה אם חוזה מסוים הוא למעשה חוזה למראית עין הינה קביעה עובדתית. בקובעו כך, על בית המשפט להתחקות אחר כוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, ולהעריך עד כמה כוונה זו אכן משתקפת ביחסים ובהסדרים שביניהם. קביעות אלו, כאמור, הן קביעות עובדתיות בעיקרן, אשר לערכאה הדיונית יש יתרון מובנה בקביעתן (ראו, למשל: ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן, פיסקה 16 (23.11.2014)).
90. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד, לצד האינדיקציות הנוספות אותן פירטתי לעיל, מצדיקות איפוא את ראיית "העסקה הכלכלית" ששלמה ווילאר טוענים שנכרתה בינם לבין דני, כבטלה מעיקרא בהיותה "חוזה למראית עין", ומנגד את אכיפתו של חוזה ההלוואה שעליו הצדדים הסכימו למעשה – תחתיה (בהקשר זה אעיר בקצרה כי פסיקתנו אמנם השאירה בצריך עיון את שאלת תוקפו של חוזה נסתר בהינתן "סימולציה חלקית", כאשר מטרת ההסתרה איננה חוקית (ראו: ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, פיסקה 40 לפסק דינו של חברי, השופט ע' פוגלמן (09.05.2012), יחד עם זה בכתבי מלומדים הובהר כי אין מניעה שלא לתת תוקף לחוזה הנסתר במקרים אלו. ראו: איל זמיר ומיכאל כהן "חוזה פסול, חוזה למראית עין או חוזה פסול למראית עין? (בשולי ע"א 4305/10 אילן נ' לוי)", משפטים מה 251 (2015)). אך בענייננו בעיית האי חוקיות איננה מתעוררת בשים לב לעמדת היועמ"ש).