הנה כי כן, קביעתו המהותית של בית המשפט המחוזי הנכבד היתה כי אחוז הריבית, אשר צריך לחול על ההלוואה הוא אותו אחוז הריבית שעליו הוסכם במסמך מתווה העסקה. מעתה, יהא אשר יהא אחוז הריבית אשר מסמך מתווה העסקה מאזכר, קביעתו של בית המשפט המחוזי היא כי זהו אחוז הריבית המחייב לענייננו. בית המשפט המחוזי לא התיימר לקבוע מה קובע מסמך מתווה העסקה, אלא ציין כי להבנתו המדובר בשיעור ריבית של 12%, אך כאמור תורף דבריו של בית המשפט הוא כי הסכמת הצדדים, אשר באה לידי ביטוי במסמך מתווה העסקה היא אשר קובעת לענייננו. במילים אחרות, פסק הדין החלקי היה קובע את אחוז הריבית על-פי מסמך מתווה העסקה גם אילו זה היה קובע אחוז ריבית שונה לחלוטין מ-12%. משכך, נראה כי גם על-פי פסק הדין החלקי, הדגש הוא לא על אחוז ריבית של 12% לשנה, אלא על פרשנותו הנכונה של מסמך מתווה העסקה, תהא אשר תהא אותה פרשנות.
97. השינוי שנערך בין פסק הדין החלקי לבין פסק הדין המשלים איננו איפוא שינוי בקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אלא תיקון "טכני" שנבע מהבנה שונה של בית המשפט את קביעתו העקרונית, שכאמור לא השתנתה. בפסק הדין החלקי סבר כב' השופט בבית המשפט המחוזי כי מסמך מתווה העסקה קובע אחוז ריבית של 12%, ואילו בפסק הדין המשלים הבין השופט, כי הוא חישב באופן לא נכון את האמור במסמך מתווה העסקה, אשר מפנה לאחוז ריבית חודשית של 1% בחודש, ואולם הבין בדיעבד כי יש לחשב זאת בשיטה של "ריבית דריבית", דהיינו שמדובר בריבית שנתית בשיעור 12.68%.
98. נשאלת אם כן השאלה, מהי אותה הסכמה שאליה הגיעו הצדדים ושקיבלה את ביטויה במסמך מתווה העסקה? תשובתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לשאלה זו, מופיעה בפסק דינו המשלים והיא מורה כך:
"כאן המקום להבהיר, כי מתווה העסקה קבע ריבית בשיעור 1% שתחושב כל חודש, ועל כן, משמעות קביעתי כי את הריבית יש לחשב 'על פי האמור במתווה העסקה', הייתה, כי הריבית תחושב בשיעור 1% לחודש. הציון בפסק דיני, כי הריבית השנתית הינה בשיעור 12%, נעשה בטרם התקבלה חוות דעת של רו"ח זיצר, וכיום לאחר שנתקבלה חוות הדעת, עלה כי בשיטת חישוב ריבית דריבית של 1%, הריבית השנתית הינה 12.68% לשנה. משכך, אני מתקן את טעות החישוב שנפלה בפסק דיני החלקי, במובן זה שבמקום שיעור הריבית של 12% לשנה, יבוא שיעור ריבית שנתית של 12.68%. יתר הדברים בעינם עומדים" (ההדגשה שלי – ח"מ).