25. אני סבורה כי אין די בהפניה הזו כדי לקבל את המסקנה לה טוענת התובעת, לשיתוף פעולה אסור של מר בן-ארויה עם מר ריקלין או ל"קנוניה" או "עוקץ" – וזאת לאור מכלול הראיות שפורטו לעיל. בהעדר כל ראייה אודות טובת הנאה שהפיקו מר בן-ארויה ומר בן-נון או מי מהם מהפניית לקוחות לפיי-איט, לאור העובדה שכל הראיות האחרות מעידות על כך שסמארטק הפנתה לקוחות דווקא לתובעת ולא לפיי-איט – אין די בפרסום אחד ברשת החברתית, שלא הוכח המועד בו פורסם או נסיבותיו, כדי להביא למסקנות להן טוענת התובעת.
26. סיכומו של פרק זה – התובעת לא הוכיחה קיומו של שיתוף פעולה בין מר בן-נון ומר בן-ארויה לבין מר ריקלין או חברת פיי-איט. לכן, אין לקבל את טענתה לפיה סמארטק היתה "חברת קש" שנועדה כדי להעביר את פעילות הסליקה והבקרה ואת לקוחות התובעת אל פיי-איט. זאת ועוד - לאור האמור לעיל, אני דוחה גם את טענת התובעת אודות חוסר תום-לב במשא-ומתן. התובעת טענה בהקשר זה כי ההתקשרות של הנתבעים מר בן-ארויה ומר בן-נון איתה נועדה למטרה זרה. אולם כאמור זו אינה המסקנה העולה מחומר הראיות, מה עוד שדומה שאף התובעת עצמה אינה סבורה כי הנתבעים התכוונו שלא לקיים את ההסכם מלכתחילה בעת ההתקשרות בו, כפי שעולה מחקירתו הנגדית של העד מטעמה, מר אלקובי (בעמ' 41 לפרוטוקול, ש' 4-5).
תחרות אסורה
27. לטענת התובעת, הנתבעים פעלו יחדיו להקמת פעילות המתחרה בה במסגרת חברת פיי-איט, חרף התחייבויותיהם שלא לעשות כן. כאמור, אינני סבורה כי התובעת הוכיחה קיומו של שיתוף-פעולה אסור בין הנתבעים 1-2 לבין מר ריקלין. כן לא הוכח כי למר בן-אוריה או למר בן-נון יש חלק בפעילותה של פיי-איט או כי קיימת פעילות משותפת אחרת של הנתבעים המתחרה בתובעת. לכן, ביחס למר בן-ארויה ובר בן-נון יש לבחון רק האם הם התחרו בתובעת באופן עצמאי, ללא קשר לחברת פיי-איט או למר ריקלין. ביחס למר ריקלין יהיה מקום לבחון האם הוא מתחרה בתובעת והאם נאסר עליו לעשות כן.
נקודת המוצא לדיון זה היא כי באין הסכמה אחרת בין הצדדים, הנתבעים רשאים להתחרות בתובעת, שכן תחרות כשלעצמה אינה אסורה.
28. באשר למר בן-נון ומר בן-ארויה – נתבעים אלה טענו כי הם והחברות שבבעלותם ובכלל זה סמארטק, אינם מתחרים בתובעת, שכן הם אינם עוסקים בסליקה פנסיונית, אין להם לקוחות בתחום זה, והם מעולם לא ניסו להתקשר עם לקוחותיה של התובעת. טענות אלה לא נסתרו, ולמעשה התובעת לא טענה אחרת, אלא ביססה את טענתה ביחס לנתבעים אלה על ההנחה לפיה הם הפנו לקוחות לפיי-איט לקבלת שירותים זהים לאלה שהיא מעניקה. כאמור, טענה זו לא הוכחה. לכן דין טענת התובעת בהקשר זה כנגד מר בן-ארויה ומר בן-נון – להידחות.