למעשה, התובעת לא הצביעה על מקרה כלשהו שבו ההצעה שהועברה ללקוחות הייתה לסליקה שלא באמצעות התובעת, וטענתה כי מי מהנתבעים הפנה לקוחות לקבלת שירותים שלא באמצעותה היא למעשה השערה בלתי-מבוססת (כפי שהודה גם מר אלקובי בחקירתו הנגדית, ע' 133 לפרוטוקול, ש' 16-19).
56. העולה מכל האמור לעיל הוא כי גם אם חלק מהלקוחות בחרו בסופו של דבר להתקשר עם פיי-איט, לא הוכח כי מדובר בהתקשרות שהיא תוצאה של טעות או הטעיה כתוצאה ממצג הקשור בשימוש בשם סמארטק. כך גם עולה מעדותו של גלעד מסלונים שנזכרה לעיל, שהבהיר כי הוא בחר להתקשר עם פיי-איט באופן מודע ולא מתוך מחשבה שהוא מתקשר עם התובעת או עם גורם הקשור אליה.
57. התובעת העלתה גם טענה נגד עצם השימוש בשם הדומה לשם של החברה האם. אינני מקבלת את הטענה. חוק עוולות מסחריות קבע את העוולה של גניבת עין ככזו המגינה על הזכות למוניטין. לכן שימוש במוניטין כשלעצמו מבלי שיתווסף אליו יסוד ההטעיה, אינו אסור (להרחבה ולדיון בהשמטת עוולת "גזל המוניטין" מחוק העוולות המסחריות, ר' עניין אנג'ל; מיגל דויטש, עוולות מסחריות וסודות מסחר, בעמ' 97-99 (תשס"ב)).
על המונח "סמארט" או על שמה של E.M.X (הכולל כאמור בשמה הלועזי את המונח "סמארט") או על הסמל המסחרי שלה לא רשום סימן מסחר. ההלכה הפסוקה הכירה בנסיבות מסוימות באפשרות של הגנה על מוניטין גם ללא רישום בפנקס סימני המסחר מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט. (ר' לעניין זה: ע"א 5768/94, 5614/95 א.ש.י.ר. נ' פורום בע"מ, פ"ד נב(4) 298; והשוו - ע"א 563/11 ADIDAS SALOMON A.G נ' יאסין (27.8.2012); עניין אנג'ל; וכן ראו דויטש בע' 50-52).
במקרה דנן אני סבורה כי אין הכרח להידרש לשאלה האם מדובר באחד מהמקרים בהם ראוי להכיר בזכות להשבה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט על אף שלא מתקיימת הגנה מכוח דיני הקניין הרוחני בהתאם לדינים הסטטוטוריים. זאת משום שבמקרה דנן ממילא לא הוכחה "עשיית עושר" כתוצאה מהשימוש בשם "סמארטק" שכן לא הוכח שסמארטק, מר בן-נון ומר בן-ארויה המשיכו לעסוק בתחום הסליקה והבקרה לאחר שהפסיקו להפנות לקוחות אל התובעת או כי לסמארטק היו הכנסות אחרות.
סיכומה של נקודה זו - התובעת לא הוכיחה את טענותיה לגבי השימוש בשם "סמארטק" ולכן גם דין טענותיה בהקשר זה להידחות.
זכויות התובעת בסמארטק
58. התובעת טענה כי היא זכאית להיות בעלת מניות בסמארטק. לגישתה, סמארטק הוקמה מכוח הסכם שיתוף הפעולה, והיא הייתה אמורה להיות חברה בבעלות משותפת שגם לתובעת יהיו זכויות בה. על-פי הנטען, במסגרת הסכם שיתוף הפעולה התחייב מר בן-נון לפעול להקמת חברה לצורך הפעילות המשותפת בינו לבין התובעת. לשם כך הגיש מר בן-נון בקשה להקים את חברת סמארטק. אך משבקשה זו נדחתה, הוקמה סמארטק על ידי מר בן-ארויה, מבלי שהוקצו לתובעת מניות. בכך, טענה התובעת, הפרו מר בן-ארויה, מר בן-נון ופסגות את התחייבויותיהם כלפיה.