63. יתרה מזאת - מחומר הראיות עולה כי מר בן-נון פנה באמצעות בא-כוחו לתובעת ביום 8.12.2015 וטען כי ההכנסות בגין שירותי הסליקה יגיעו ישירות לתובעת. מר בן-נון ביקש לברר מדוע הוא אינו מקבל כל תקבול בהתאם להסכמות, וטען כי התובעת מפרה את ההסכמות כאשר היא אינה מעבירה לו ולאחרים את חלקם בהכנסות הללו (ר' נספח ג' לתצהירו של מר בן-נון). בתשובה שלחה התובעת רשימת לקוחות שהופנו אליה בחודשים ינואר עד יוני 2016 (נספח ד'1 לתצהיר מר בן-נון; כן ר' נספח 39(א) לתצהירו של מר בן-ארויה, ונספח 39(ב) לתצהיר זה - מייל מהגב' וקנין אליו מצורפת טבלה המתארת את לקוחות סמארטק והחשבונות ששולמו). העולה מכל האמור לעיל הוא כי הן המידע והן התקבולים מהכנסות שנבעו מהלקוחות המשותפים שסמארטק הפנתה לתובעת - היו דווקא בידי התובעת ולא בידי הנתבעים.
מאחר שהתובעת לא הוכיחה כי סמארטק קיבלה כספים שהתקבלו מלקוחות בגין הפעילות המשותפת קרי בקשר עם שירותי סליקה ובקרה, היא לא הוכיחה קיומם של כספים שהגיעו לידיה של סמארטק והיא לא קיבלה את חלקה בהם.
טענות הצדדים לגבי זכותה של התובעת להיות בעלת מניות בסמארטק
64. למעלה מהצורך אציין בקצרה כי מחומר הראיות עולה כי הצדדים אכן התכוונו מלכתחילה להקים חברה משותפת (ר' ס' 1.4 להסכם שיתוף הפעולה). הסכם זה נותר בתוקף גם לאחר ההסכמות במסגרת התכתובת מאוגוסט 2016 (שלא גיבשו הסכם חדש אלא יצקו תוכן להסכם שיתוף הפעולה בכך שהן מגדירות את הוצאות התפעול להן זכאית התובעת בהתאם לסעיף 1.4 להסכם שיתוף הפעולה - ר' עדותו של מר בן-נון ע' 224 לפרוטוקול, ש' 23 – 225 לפרוטוקול, ש' 12; ר' גם חקירתו הנגדית של מר בן-נון, בע' 250 לפרוטוקול, ש' 20-23). אף שמר בן-ארויה לא היה צד להסכם שיתוף הפעולה, הרי שגם הוא עצמו הצהיר שהצדדים התכוונו להקים חברה בבעלות משותפת (ר' סעיף 79 לתצהיר עדות ראשית מטעמו).
65. השאלה שהיתה במחלוקת היא השאלה האם סמארטק היתה החברה המשותפת נושא הסכמת הצדדים או שמא היא נועדה רק לביצוע ההתחשבנות בין מר בן-ארויה ומר בן-נון כטענתם. הצדדים הפנו לראיות שונות - כל אחד לשיטתו - שנועדו להוכיח את גרסאותיהם. הנתבעים טענו כי הם התייחסו אל סמארטק כאל חברה שלהם, בעוד שהתובעת הפנתה לראיות מהן עולה הן כי היא פנתה לנתבעים ועמדה על זכותה לקבל מניות בסמארטק (נושא שגם הנתבעים הודו בו במסגרת חקירותיהם הנגדיות - ר' חקירתו הנגדית של מר בן-נון בע' 231-232 וע' 251-252 לפרוטוקול; מר בן-ארויה אישר גם הוא שנעשו פניות כאמור (ר' למשל חקירתו הנגדית, ע' 286 לפרוטוקול, 16-21).