23. לאור כל האמור ולאור העובדה כי הליך קבלת ההחלטה בבקשת התובעת להפחתת דמי השכירות התארך מסיבה שלא הובררה עד תומה, אצא מנקודת הנחה כי כל עוד לא הושלמה בדיקת הנתבעות והתקבלה החלטה סופית בעניין זה הושהתה בהסכמה חובת התשלום על פי ההסכם. ודומה כי רק בתחילת אפריל 2014 נדרשה התובעת במפורש להעביר את יתרת ההמחאות הדחויות עד תום תקופת השכירות ולשלם את מלוא התשלומים הנלווים לנוכח סירוב הנתבעות להפחתה.
24. אשר לטענת התובעת בדבר יתרת זכות בגין תשלומי יתר ששולמו על ידה לנתבעת בגין הסכם השכירות:
טענה זו סומכת יתדותיה על כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת אשר מן המפורט בה עולה לכאורה קיומה של יתרת זכות בסך 34,909 ₪.
יחד עם זאת לא הובהרה כדבעי חוסר ההלימה בין יתרת הזכות המופיעה בכרטסת בסך 34,909 ₪ (ובסעיף 41(א) לתצהיר) לבין היתרה הנטענת בסך של 27,000 ₪ בסעיף 33(א) לכתב התביעה (וסעיף 29(א) לתצהיר) לבין הסכום הנטען בסך 30,000 ₪ בסעיף 48(א) לכתב התביעה. כך גם לא הובהרה יתרת הזכות המופיעה בכרטסת שצורפה כנספח 10 בסך של 34,909 ₪, לעומת יתרת הזכות המצוינת בכרטסת אחרת שבין צרופותיו בסך של 49,399 ₪.
זאת ועוד יצוין כי רואה החשבון של התובעת, מר סיימון מונייר, עומת בחקירתו עם הנתונים המופיעים בכרטסות שצורפו כנספח 10 לתצהיר התובעת וכנספח 14 לתיק המוצגים, כאשר הסכומים הנקובים בשורה התחתונה של שתי הכרטסות אינם זהים, ולדבריו מדובר באותה כרטסת כאשר בראשונה מצוינות פעולות נוספות ואילו הכרטסת השניה אינה כוללת פעולות אלו ועל כן הכרטסת השניה עדכנית יותר. אלא שלפי עדותו, שיעור היתרה לטובת התובעת על פיה הוא 87,164 ₪ (עמ' 35 שורות 15-23 לפרוטוקול).
לא זו בלבד שכן מרבית החשבוניות שצורפו לנספח 12 כתימוכין לכרטסת של התובעת עניינן בהוצאות של עסק אחר של התובעת, המנוהל במתחם המרכז המסחרי בשם פיצה פצץ, ואינן קשורות לעסק נשוא התביעה (כפי שאישר גם מר חריטי בעדותו, עמ' 29 שורות 4-15 לפרוטוקול).
25. ממכלול טעמים אלו לא שוכנעתי כי נותרה לתובעת יתרת זכות כלפי הנתבעות ומשכך טענה זו נדחית.
תנאי שני - בדיקת אישיותו ואיתנותו של צד ג' הנעבר
26. התובעת טוענת כי עמדה בתנאי הסכם השכירות בהמצאת שני מציעים ראויים ורציניים אשר ביקשו להיכנס בנעלי התובעת.
התובעת מפנה לעדותו של המציע הראשון, מר אריה אפטקר, אשר נשאל לגבי הבדיקות שביצע לצורך אומדן רצינותו ולדידו "עבדתי בעסק, הייתי שם שבועיים, עבדתי במקום ראיתי איך הוא פעיל הייתי שמה בפועל. חייתי את המקום וראיתי איך המקום עובד ולא עובד. יש לנו שבועיים בערך כל יום" (עמ' 37, שורות 29-32 לפרוטוקול). בהמשך הוסיף מר אפטקר כי המשא ומתן מול התובעת החל בסביבות חודש פברואר מרץ אפריל 2014 ובטרם חתם על זיכרון הדברים ראה את הדוחות הכספיים של העסק וסבר כי הוא יתפעל את החנות בצורה טובה יותר מאשר תפקודו היום, וכלשונו "היה פוטנציאל אדיר" (עמ' 37, שורות 10-12, עמ' 38, שורות 14-20 לפרוטוקול). לאור תשובותיו, העד התבקש להבהיר האם מבחינתו היה מדובר בחוזה מחייב ועל כך השיב: "כן, באם היו מאשרים את ההארכה של הסכם השכירות היינו ממשיכים קדימה" (עמ' 38, שורה 33 לפרוטוקול).