ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ. סהר חברה לתביעות בע"מ ואח' נקבע ברוב דעות כי החזקה כי לשון החוזה משקפת את אומד דעת הצדדים היא חזקה ניתנת לסתירה וכך נקבע בסעיף 26 לפסק דין (מפי כב' המשנה לנשיאה ריבלין):
"... חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. ...".
בעניין "קאלש" מרדכי חברה לבנין" נקבע: "לפנינו הסכם מסחרי אשר כלי חשוב בפרשנותו הוא התכלית המסחרית וההיגיון העסקי. בחינתם של אלה יוצאת מן ההנחה שהתנהגותם של הצדדים למשא ומתן שהבשיל להסכם הינה התנהגות רציונלית. משמע, נקודת המוצא היא שכל צד לעסקה מסחרית מעוניין למקסם את רווחתו וכי הוא לא ייטול חלק בעסקה אם הוא צופה שרווחתו תקטן......."
בעניין הגיונו המשפטי והכלכלי של ההסכם נקבע בפסיקה :
לעניין פרשנות הסכם, יפים הדברים המובאים ע"י כבוד השופט אנגלרד בע"א 233/98 שושנה כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים ( 22.11.00), (בעמ' 500) :
"בבוא בית המשפט לפרש הסכם עליו להתחקות אחר תכליתו, תוכנו והגיונו המשפטי והכלכלי. בית המשפט יביא בחשבון את אופיו ומהותו של ההסכם שנקשר בין הצדדים ומטרות הצדדים לו, הן מן ההיבט הכלכלי והן מהיבטים מקצועיים, חברתיים ואחרים. על סמך אמות המידה שפורטו לעיל אבחן את הסכם שבפני"
המלומדת ג' שלו בספרה דיני חוזים גורסת: "כאשר המילים [של החוזה] כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הצדדים, יש להתחקות אחר מטרת החוזה. במקום לשון החוזה תבוא אז רוח החוזה, הווה אומר: תכליתו, מטרתו העסקית, תוכנו והגיונו המשפטי והכלכלי" (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 303. כן ראה עניין אפרופים לעיל, בע' 306 - 308).
"יש לזכור כי כלל מקובל הוא שכאשר לשון החוזה ניתנת לשני פירושים סבירים, וכפות המאזניים מעוינות, יועדף הפירוש הפחות נוח למנסח, היינו המערערת (ראה למשל ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ [4], בעמ' 572). לפיכך אין להתעלם מכך שחברת האשראי היא המכינה את הטפסים הדרושים לכריתת חוזים ולביצוען של פעולות שונות כעניין שבשגרה, ובקיאה בניסוח חוזים כדוגמת זה שלפנינו. מסמכים אלו מורכבים למדי, הן מבחינה טכנית והן מבחינה משפטית, עובדה היוצרת מצב עובדתי שבו הלקוח עומד לעתים קרובות בעמדה של חולשה, ואף תלות, לפני חברת האשראי.
לאור ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ (להלן – הילכת אפרופים [5]), המגמה הפרשנית הנאותה היא להתיר מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית, היינו תכליתו, מטרתו העסקית, תוכנו והגיונו המשפטי והכלכלי של החוזה (ע"א 1395/91 וינוגרד נ' ידיד [6], בעמ' 799; ע"א 270/86 רגובי נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ [7], בעמ' 632 וכן הילכת אפרופים [5]). לפיכך עולה כי הפרשנות הראויה לחוזה הנדון היא כזו המטילה את הנטל לאישור משלוח המכתב על המערערת, ומשלא עמדה בו דין הערעור להידחות. לא כל שכן שתניה זו הוכנסה לחוזה על-ידי המערערת עצמה".( ראו ע"א 1126/01 כ.א.ל כרטיסי אשראי לישראל נ' א.י. פרסום חוצות בע"מ (8.6.2003)).
מן הכלל אל הפרט,
32. מכתבי הטענות עולה כי המחלוקת הינה לפרשנות הסכמי הזיכיון בשתי סוגיות מרכזיות. א. האם היה על הרשת למכור לזכיינים ישירות מהחקלאים ב. מהי הפרשנות הראויה ל"מחיר תחרותי" כמשמעו בהסכם, והאם הרשת עמדה בהתחייבויותיה בעניין זה.