10. כאמור, אין אנו יכולים לקבל את הדרך בה ראה בית המשפט קמא את יחסי הצדדים. אכן, ההסכם המחייב בין הצדדים כיום הוא ההסכם הסופי, ואולם אין ספק כי הוא תולדה של השתלשלות הדברים המתוארת לעיל, אשר לא ניתן להתעלם ממנה. מעקב אחר המערכת ההסכמית המתפתחת מלמד כי העסקה המקורית שנערכה היא עסקת "נטו", ואין כל הסבר מתקבל על הדעת לכך שלאחר שהרוכש (שפעל בשלב זה באמצעות בנו) הסכים להיכנס בנעלי ברנס לעסקת "נטו", ומבלי שעג'אם או המוכר קיבלו בגין זאת תמורה כלשהי, הם הסכימו לשנות את העסקה לעסקת "ברוטו" (כאמור, התשלום היחידי ששולם לעג'אם על ידי הרוכש הוא בסכום זניח יחסית, ואף הוא שולם רק בתמורה להסכמתו להעברת הזכויות לסיטון, בשלב שאין חולק כי העסקה בה מדובר הייתה עסקת "נטו"). המסקנה המסתברת העולה מכך היא ששינוי זה בהסכמים, שנערך כאמור רק בשלב הסופי, בעת כריתת הסכם 2007, אינו משקף את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים לעסקה.
11. זאת ועוד, המסקנה כי הכללת סעיף המשנה את תבנית העסקה מעסקת "נטו" לעסקת "ברוטו" אינה משקפת את כוונתם האמתית של הצדדים מתבקשת לא רק מהגיון הדברים, ומהמעקב אחר התפתחות שרשרת ההסכמים, אלא גם מהתנהלותו של הרוכש. ממועד כריתת ההסכם הסופי, באוגוסט 2007, ובמשך כ-4 שנים(!) פעל הרוכש כאילו החיובים בהם מדובר מוטלים עליו. רק בשנת 2012 "נזכר" כי ההסכם הטיל אותם על פי לשונו על המוכר, ואף תבע את עורך הדין על כך שהוא יצר לפניו לכאורה מצג שווא כאילו החיוב מוטל על כתפיו. התנהלות זו לאחר החתימה על ההסכם הסופי, במיוחד בשים לב להיסטוריה של יחסי הצדדים, אומרת דרשני. ודוק, לא בטענה לשיהוי או להתיישנות מצד הרוכש עסקינן, אלא באינדיקציה ברורה לכך שאף הוא הבין היטב שהעסקה לא שינתה את חברבורותיה, ושעסקת "נטו" לא הפכה ללא כל הסבר מניח את הדעת לעסקת "ברוטו".
12. משמעותה המשפטית של הקביעה העובדתית לפיה שינוי אופייה של העסקה מעסקת "נטו" לעסקת "ברוטו" אינו משקף את כוונתם האמתית (הסובייקטיבית) של הצדדים, היא שלשיטתי, ככל הנראה, עסקינן ב"טעות סופר". ויובהר, עניינה של הדוקטרינה בדבר "טעות סופר" הוא במצב בו נוצר פער בין הרצון הסובייקטיבי המשותף של הצדדים לבין הנוסח הכתוב של ההסכם. פער זה יכול להתבטא במגוון דרכים: החל משגיאת הקלדה, דרך ניסוח שגוי של סעיף זה או אחר באופן שאינו משקף את אומד דעתם הסובייקטיבי של המתקשרים בחוזה, וכלה בהכללת סעיפים או נספחים שלצדדים לא הייתה כוונה לכלול בהסכם. וכבר נאמר "לא ממדיה של הטעות יקבעו, אם היא טעות סופר אם לאו, אלא המבחן העקרוני המהותי – האם מה שנתגבש לבסוף להיות המסמך שאמור לשקף את החוזה שנכרת בין הצדדים שונה מן החוזה האמיתי שנכרת, אם לאו. למראית עין מפתה לחשוב, כי "טעות סופר או טעות כיוצא בה" היא דווקא טעות קטנה, כגון טעות באות אחת או בפסיק שהושם שלא במקומו; אך למעשה אין כל מניעה, שגם מה שנראה על פניו כטעות גדולה יותר, כגון החלפת מסמך במסמך, יהיה בגדר זה. כל זאת מפני שהמבחן הקובע הוא המבחן המהותי, אשר צוין לעיל, ולא המבחן הכמותי" (ע"א 424/89 פרקש נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ, פ"ד מד(4) 31, 39 (1990). באותו מקרה התקבלה הטענה לטעות סופר במקרה של צירוף נספח שגוי לחוזה; ראו גם ע"א 1527/16 שיבלי נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פס' 2 לפסק-דינה של הנשיאה אסתר חיות (29.3.2018). הנשיאה אסתר חיות, בדעת יחיד, קיבלה טענה לטעות סופר ביחס לסעיף סטנדרטי שהושאר בהסכם מחמת טעות הנסח). כאשר קיים פער מסוג זה, דהיינו פער בין אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לבין נוסח ההסכם הכתוב, הרי שהפגם אינו ברצון הצדדים, אלא בנוסח החוזה הכתוב. משום כך הסעד היחידי הראוי והקיים במצב דברים זה הוא תיקון הנוסח הכתוב, תוך התאמתו לרצון הצדדים – וכך אכן הורה המחוקק בסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים – כרך ב' 652 הערה 5 (1992): "[פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי)] כולל גם הוראות בעניין חוזה למראית עין (סעיף 13 לחוק החוזים) וטעות סופר (סעיף 16 לחוק). אולם הוראות אלה אינן דנות במצב של פגם ברצונם של הצדדים". ואכן הדיון בנושא בספרם נמצא בפרק העוסק בכריתת חוזה (פרק 7 לכרך הראשון), ולא בכרך המוקדש לפגמים ברצון ובכשרות (הכרך השני). ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים – כרך א' 172-167 (מהדורה שניה, 2018)).