9. מצאתי כי כך ממש הוא ענייננו – יש הסכמה בין הקניון ובין שוכרי החנויות שהשוכרים יֵרשמו כמחזיקים בשטחים המשותפים לצורך תשלום הארנונה; את ההסכמות בחנה ועדת הערר שציינה כי "כל חוזי השכירות של השוכרים בקניון הוצגו למשיב כאשר כל החוזים (ולא נטען או הוכח אחרת) כוללים את הסעיף המסדיר חוזית בין העוררת לבין המחזיקים את סוגיית חיוב השוכר בדמי שכירות באופן חלקי בשטחים המשותפים" (עמ' 4 להחלטת ועדת הערר). על כן, מקום בו אין מחלוקת בין הצדדים הסמוכים (הקניון ושוכריו) אל לה לרשות להתערב בקביעות הפרטניות שבחוזי השכירות.
אוסיף לכך כי דברים אלה מתיישבים עם הוראות הדין (פקודת העיריות) הן בגדר הגדרת 'המחזיק' ובעיקר בדרך הפשוטה שאיפשר המחוקק למחזיק להסתפק ב'מסירת הודעה בכתב' לעירייה למי שהפך להיות מחזיק או מי שחדל להיות מחזיק. סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות נועדו לפשט את הליכי גביית הארנונה ממי שרשום כמחזיק, ועל כן מסירת ההודעה לעירייה בדרך של הצגת החוזים היא הדרך המספקת על פי דין לרשום את השוכר כמחזיק. לא מצאתי כל סיבה או כל מקור המצדיק מעורבות של העירייה בתכני החוזה שעה שמדובר בעניין מצומצם של הודעה על מיהות המחזיק.
10. הדיון שערכה ועדת הערר בדבר הזיקה הקרובה ביותר לשטחים המשותפים רלוונטי בנסיבות בהן אין הסכמות בין הצדדים בדבר זהות המחזיק, דהיינו ככל שצד מן הצדדים היה כופר בחיוביו לשאת בחיובי הארנונה. ניתן לומר אפוא, כי תחילה תבחנה הנסיבות על פי מבחן סובייקטיבי, קרי, האם השוכר רואה עצמו כמחזיק? כפי שבענייננו החוזה מבטא את הסכמתם של שוכרי החנויות להירשם כמחזיקים בשטחים המשותפים. רק אם לא ניתן לזהות את המחזיק על פי המבחן הסובייקטיבי, ויש כפירה בחבות לשלם ארנונה, יתעורר הצורך לבדוק מבחינה אובייקטיבית – מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס? כלשון כבוד השופטת אגמון גונן:
"כאשר אין מחלוקת בין צדדים קרובים לנכס מי יישא בתשלומי הארנונה, וכל עוד אלו משולמים כסדרם, אין מקום לרשות להתערב. מבחן ההנאה מהנכס במקרה זה יהיה מבחן סובייקטיבי. מנגד, אם כל הקשורים לנכס מכחישים את חבותם בתשלומי ארנונה, אזי תחול הפסיקה הקובעת שהעניין יוכרע על פי מבחן אובייקטיבי של בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" (שם, בעמ' 8).
11. מכאן שהיה על ועדת הערר להדרש תחילה לנסיבות בענייננו, שבהן לא קיימת יריבות בין השוכרים לבין הקניון בעניין החזקת השטחים המשותפים, ולקבוע כי בהעדר יריבות היה על מנהל הארנונה לרשום את המחזיק המוסכם. אלא שועדת הערר לא עשתה כן, וגם לא הסבירה מדוע לא ירשום מנהל הארנונה את השוכרים כמחזיקים חרף הסכמתם להרשם כמחזיק. במקום זאת עברה ועדת הערר היישר למבחן האובייקטיבי הבוחן מי הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס בלי כל הסבר לצורך לעשות כך, ומבלי כל נימוק מדוע מצאה הרשות להתערב ביחסים שבין הקניון לשוכרים מקום בו אין מחלוקת ביניהם.