אכן, הפסיקה עוד טרם תיקון 24 הגמישה את נטל הראיה המוטל על עובד באותם מקרים בהם הפר המעסיק את חובותיו הרישומיות על פי חוק הגנת השכר וחוק שעות עבודה ומנוחה (ראו: ע"ע (ארצי) 10219-12-12 אלעד אטיאס נ' מ.י.ר שירותי מזון בעמ' ואח' [פורסם בנבו] (2.3.16), וההפניות שם בפיסקה 27). תיקון 24 – שנכנס לתוקפו ביום 1.2.09 - נועד להעמיד כלים משפטיים להתמודדות עם התופעה, בה מעסיקים אינם עורכים רישום כנדרש של היקף שעות העבודה של עובדיהם ובכך מסבים לאחרונים נזק ראייתי, אשר ממנו המעסיקים עצמם יוצאים נשכרים עקב דחיית התובענה לגמול שעות נוספות. הדעת אינה נותנת כי החוטא (באי עריכת רשום כנדרש) יצא נשכר (עקב דחיית התובענה נגדו ברכיב זה מפאת אי הרמת נטל ההוכחה). תחושת ההגינות והצדק מחייבים כי מי שתרם להתהוותו של נזק ראייתי לזולתו יישא בתוצאות אי הוודאות שגרם נזקו. אמנם הגמשת נטלי ההוכחה בהתאם להלכה הפסוקה טרם תיקון 24 צמצמה את הנאת המעסיק מנזק ראייתי זה, שכן הפחתת נטלי ההוכחה על העובד בה במידה הגדילה את אחריות המעסיק. ואולם, גם פועלה של הגמשה זו היה מוגבל, שכן זו הותנתה בכך שהעובד יוכיח, לכל הפחות, מתכונת עבודה הכוללת עבודה בשעות נוספות".
66. גב' גבאי העידה, כי נהגה להגיע לעבודה בשעה 08:00 אך מר קבלה ז"ל, שנהג לפתוח את המחסן בכל בוקר, לא הגיע לעבודה לפני 08:30 מרבית הימים ולעיתים בשעה 08:15 "לא היה לפני" (ר' פרוטוקול עמ' 14 שורות 13-1). כלומר: על פי גרסה זו, התובעת, אף שהיה לה מפתח למחסן, לא נהגה להגיע עד השעה 08:15. הדברים מקבלים חיזוק בתצהירה של התובעת אשר ציינה, כי "דו"חות הנוכחות לא שיקפו את שעות עבודתי בפועל שכן החתמת הכרטיס בוצעה במשרדי החברה, בעוד את מרבית הבקרים התחלתי בעבודה בחוץ (גבייה מלקוחות במשרדיהם, הפקדות בנקים, סידורי בנקים ודואר וכיוב') באופן שהגעתי למשרדים מאוחר" (ר' סעיף 55 לתצהירה).
67. גב' טרגש העידה, כי התובעת נהגה להתקשר אליה בכל בוקר כאשר יצאה לעבודה, בסביבות השעה 07:30 ובכל ערב כאשר חזרה מהעבודה (ר' פרוטוקול עמ' 31 שורות 19-14, שורות 33-31 ובעמ' 32 שורות 8-1). גב' טרגש לא נקבה, ולא בכדי, בשעת סיום עבודתה של התובעת שכן, להבנתי, שעת סיום העבודה השתנתה מדי יום.
68. התובעת אשר ארעה לה תאונת עבודה בשלהי שנת 2010 (ר' פרוטוקול עמ' 61 שורות 7-6) אישרה בעדותה, כי משך חצי שנה נעדרה מן העבודה ועם שובה "עבדתי לא עד הלילה, עבדתי עד 6 אבל כבר לא יכולתי ללכת לתת סחורה כי כבר לא יכולתי להרים כי בכל זאת הייתי צולעת...אבל אני הייתי כל היום מ-8 בבוקר עד 6 אחרי הצהריים בעבודה" (ר' פרוטוקול עמ' 59 שורות 9-5).