117. אילו עשתה כן הנתבעת היתה התובעת זכאית לקבל את דמי האבטלה בתום 90 ימים מן המועד בו התייצבה לראשונה בשירות התעסוקה (ר' סעיף 166 (ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – "חוק הביטוח הלאומי") ויכולה היתה להקטין את נזקיה. בעניננו, התנהלותה של הנתבעת היא שמנעה מן התובעת את תשלום דמי האבטלה.
118. משכך אני קובעת, כי הנזק הישיר שנגרם לתובעת הוא בגובה דמי האבטלה שהפסידה ועל פי חישוביה, שנעשו בהתאם לעקרונות הקבועים בחוק הביטוח הלאומי, זכאית התובעת לפיצוי ממוני בגובה 30,241 ש"ח (ר' סעיף 80 לתצהיר התובעת).
הודעה מוקדמת
119. אין חולק, כי לתובעת לא ניתנה הודעה מוקדמת וכי פיטוריה ביום 12.2.2012 נכנסו לתוקף עוד באותו היום. לאור קביעתי, כי התובעת לא פוטרה עקב מעשיה ו/או מחדליה וכי יציאתה לחופשה נעשתה באישורו של מר קבלה ז"ל, זכאית היתה התובעת לקבלת חלף הודעה מוקדמת.
120. התובעת לא זכאית היתה כי תבוצענה בגינה הפקדות לקופות הגמל מסכום זה של חלף הודעה מוקדמת (ר' סעיף 30 לסיכומי התובעת). תשלום זה במהותו משולם לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד, כאשר כל חיובי הצדדים האחד כלפי משנהו פוקעים, ומכאן שמו: חלף הודעה מוקדמת.
121. לפיכך, מחויבת הנתבעת לשלם לתובעת דמי הודעה מוקדמת בסך של 6,715 ש"ח.
פדיון ימי חופשה
122. טוענת התובעת בתביעתה, כי עובר לחודש ינואר 2012 נצברו לזכותה, כמשתקף בתלושי שכרה, 65.52 ימי חופשה (ר' סעיף 49 לכתב התביעה) אכן, עיון בתלוש השכר של התובעת לחודש דצמבר 2011 מעלה, כי יתרת חופשתה הצבורה עמדה על 65.52 ימי חופשה (ר' נספח "ט" לתצהיר התובעת).
123. במהלך חודש ינואר 2012 שולמה לתובעת משכורת מלאה (ר' תלוש השכר לחודש ינואר 2012) אף שגם לעדותה, לא עבדה בחודש זה. בנסיבות אלה ברור, כי התובעת ניצלה 22 ימי חופשה בחודש ינואר 2012 (ר' סעיף 81 לתצהירה) אותם יש להפחית מסך היתרה הצבורה של התובעת.
124. אלא, שהתובעת טוענת, כי היא זכאית ל-53 ימי חופשה נוספים היות ובצבירת ימי החופשה לא נלקח בחשבון ותקה בעסק שנוהל על ידי המנוח טרם הקמת החברה (ר' סעיף 82 לתצהירה). לפיכך העמידה התובעת תביעתה ברכיב זה על ערכם של 118.52 ימי חופשה (65.52 שנצברו על פי תלוש השכר + 53 ימים בשל צבירה מוטעית).
125. הנתבעות טענו בכתב ההגנה, כי התובעת עבדה בהקף של חצי משרה וניצלה את מלוא ימי החופשה שעמדו לרשותה, וצבירת ימי החופשה, שהיתה באחריותה הבלעדית של התובעת, משתקפת בפנקס החופשה שנוהל על ידי התובעת במסגרת תלושי השכר (ר' סעיפים 3.48-3.47 לכתב ההגנה). עוד העלתה הנתבעת טענת התיישנות וטענה, כי יתרת החופשה הצבורה שהופיעה בתלושי השכר מקורה בטעות ועם תיקונה נותרה לתובעת יתרת חופשה בת 22 ימים אותה ניצלה (ר' סעיף 3.50 לכתב ההגנה).