149. האמנתי לתובעת שסיפרה:
"ת. זה מה שבנצי ביקש. הוא ביקש עכשיו ומיד, הוא לא ביקש לא מחר, הוא לא ביקש את עינת (הנתבעת 1 – י.ז.ג), הוא לא ביקש כלום, אני עשיתי כדברו וסיגל עשתה כדבריו הרים לי טלפון שאני אבוא לבית חולים, הבאתי את הצ'ק, הוא ביקש שאני אביא את החותמת, הוא חתם, הוא כתב..
ש. מי כתב את הצ'קים?
ת. סיגל כתבה, היא אמרה,
...
ש. אז מי הטביע את החותמת של החברה?
ת. הוא, בנצי עצמו...הוא ביקש מסיגל תמלאי את המילים זה הכל והוא אמר לי והוא החתים..."
(ר' פרוטוקול עמ' 96 שורות 22-7)
ולשאלת בית הדין ענתה:
"ש. הוא אמר לכם מה לכתוב?
ת. מה לכתוב ומה לעשות עם הצ'ק והוא שלח אותי לצ'יינג' שאני בחיים לא ידעתי מה זה צ'יינג' ואיך ללכת לזה, אני עשיתי לפי בקשתו של בנצי"
(ר' פרוטוקול עמ' 97 שורה 32, עמ' 98 שורות 2-1)
150. האמנתי לתובעת שיכולה היתה לכתוב על גבי ההמחאות סכומים ש"יסדרו אותה בחיים", כלשונה (ר' פרוטוקול עמ' 98 שורה 6), אך קיבלה באותה שעה קשה את הסכום בו נקב אחיה ממיטת חוליו וכי הוא היה זה ששלח אותה לצ'יינג' כדי לפרוט את ההמחאה.
151. את טעמיו של המנוח אין איש יודע: מדוע ביקש מהתובעת לכתוב את ההמחאות לתאריך מוקדם ב-4 חודשים מן התאריך בו הוצאו ההמחאות (ר' פרוטוקול עמ' 99 שורה 2), מדוע ביקש לעדכן את הנתבעת 2 בעצמו ולא ביקש שתהיה נוכחת באותו מעמד (ר' פרוטוקול עמ' 100 שורות 26-23), מדוע ביקש שההמחאות תמשכנה לתאריכים שונים וכיצד נקבע הסכום של כל אחת מן ההמחאות. אך ברור מעדותן של התובעת וגב' טרגש, כי זה היה רצונו של המנוח: ליתן לאחותו טרם פטירתו, סכום שיביע, ולו מקצת מהערכתו כלפיה (ר' עדותה של התובעת: "אין לי מושג למה, זה הכסף, הוא טען שזה הכסף, זה מה שהוא יכול להחזיר לי. הוא הבטיח כל חיים שיעזור לי, שייתן לי וזה הדבר היחיד שהוא יכל" פרוטוקול עמ' 101 שורות 16-14).
152. התובעת קיבלה מן המנוח, כך לדבריה, ארבע המחאות במעמד בו נכחו התובעת, המנוח ואחותה, גב' טרגש. ההמחאה הראשונה בגובה 10,000 ₪ שימשה את התובעת לתשלום עבור הגראס רפואי והאחות שטפלה בו (ר' פרוטוקול עמ' 95 שורות 30-11) ושתי המחאות על סך 75,000 ₪ כל אחת, אותן פרטה בצ'יינג' למזומן. ההמחאה הרביעית ניתנה לה כצ'ק פתוח, כלשונה: "הוא אמר לי שאם הוא ממשיך לחיות ואפשר לעזור לו אז זה הצ'ק שאני אעזור לו...וברגע שהוא הלך את הצ'ק שמתי במכונת גריסה, כי לא היה לי צורך איתו ולא הייתי חמדנית שהייתי צריכה לקחת אותו" (ר' פרוטוקול עמ' 102 שורות 21-17).