"הוא נתן את הצ'ק עשרת אלפים, הוא אמר לאחותי לשלם כל מיני חובות לאנשים שהם ביקשו דברים קטנים ועוד ה-75 אלף שקלים, הוא גם אמר, הוא רצה שנרשום אותם בדיעבד 4 חודשים. עכשיו אמרתי לו בנצי ומה אנחנו נעשה, תקשיב, אני לא רוצה חלילה וחס לפגוע באישה שלך, אני באמת, זה לא הכוונה שלך, אין לי שום דבר נגד האישה, אז הוא אמר לי תראי העסק שלי אני יכול לתת עכשיו גם מליון דולר, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות עם הכסף שלי, אני יכול כדי שהיא לא תדע, אני אגיד לכם איפה ללכת, איפה לעשות ומה לעשות, אני במעמדים האלה, לא הלכתי לצ'יינג' אני ידעתי מה הוא פחות או יותר אמר לי בתוך החדר...אבל אנחנו מה שהוא אמר, ככה הוא התנהל, ככה העסק, הם עשו את זה לפעמים בצ'יינג'ים, הם ידעו מה לעשות"
(ר' פרוטוקול עמ' 49 שורות 29-17).
158. שוכנעתי, כי ההמחאות ניתנו לתובעת כמתנה מאחיה, המנוח, טרם פטירתו. לא הוכח כי המנוח לא היה בדעה צלולה בעת שניתנו לה ההמחאות, ומכאן, שלא קמה לנתבעות עילות קיזוז כלשהיא ביחס לאותן המחאות (ר' סעיף 5 לסיכומי התובעת).
159. איני מוצאת מקום להתייחס בהרחבה לטענת הנתבעות, כי מר קבלה ז"ל כלל לא היה מוסמך לאשר משיכתה של ההמחאה שהוחזרה על ידי הבנק עקב פגם שנפל בה בעת ההיא, כאשר הנתבעת 2 יושבת שבעה. די בכך שאפנה לאמור בתצהירה של הנתבעת 2, אשר ציינה כי מר יוסי קבלה ז"ל היה "פקיד ראשי בחברה-שנותר לבדו לנהל את העסק" (ר' סעיף 11 לתצהירה).
160. הנתבעת 2 לא היתה בעלת מניות, לא עבדה בחברה ולא ניהלה אותה אלא היתה בעלת זכות חתימה בלבד. אין לי אלא להניח, כי בעודה יושבת שבעה אף בבנק גילו מידה של התחשבות וקיבלו ממר קבלה ז"ל, אף שלא היה בעל זכות חתימה בחשבון החברה, את אישורו הטלפוני לכבד את ההמחאה. יתרה מכך. התובעת העידה, וכאמור עדותה מהימנה עלי, כי מר קבלה ז"ל אישר לבנק שהם יכולים להפקיד שוב את הצ'ק לאחר שחזר עקב בעיה טכנית (ר' פרוטוקול עמ' 99 שורות 24-20) וכי המנוח נועץ במר קבלה ז"ל טרם מתן ההמחאות בנוגע לתזרים המזומנים של החברה (שם).
161. בנסיבות אלה אני קובעת, כי ההמחאות ניתנו לתובעת כמתנה, במסגרת היחסים המשפחתיים בין הצדדים ולא במסגרת יחסי העבודה ואין לי אלא לדחות את טענת הקיזוז של הנתבעות לגופה.
162. טענת קיזוז נוספת שהעלו הנתבעות היתה, כי התובעת ביצעה כלפי הנתבעת עוולה מסחרית של נסיון לפתוח עסק מתחרה לחברה. אלא, שהנתבעות כלל לא הוכיחו טענתן זו שנטענה בעלמא ועל כן נדחית. טענתן הנוספת, כי יש לקזז מכל סכום שיפסק לתובעת את תמורת ההודעה המוקדמת אותה מחויבת היתה ליתן לחברה עם התפטרותה, נדחית משקבעתי, כי התובעת פוטרה.