19. ב"כ הנתבע מתכוון בדבריו אלו לנאמר על ידי בדיון מיום 3/12/2018 במהלך חקירתו של תומר שהתמקדה באותו רגע נתון בעסקה של הבית בסביון. וכך נאמר על ידי:
"כב' הש' האפט: ... יש לקוות שהצדדים יסתפקו בדברים ש[דרושים] להכרעה שלי ולא להכרעה של כל קשת הסכסוכים ש[נתגלעה] ביניכם." (עמ' 38). [הציטוט לאחר תיקון הגהה בתמליל ההקלטה. כ.ה]
20. סביר כי בדרך זו התייחס גם לעמדתי, עליה עמדתי במהלך הדיון (פרוטוקול הדיון מיום 2/12/18, עמ' 52-53), לפיה, במסגרת הדיון בתובענה דנן, אין לבית המשפט אלא את ההסכמים שבפניו, ונקודת המוצא הינה כי הסכמים אלה עומדים בתוקפם.
21. כך או אחרת, בסיכומיהם התמקדו הנתבעים בטענות הבאות:
• התובעות ביטלו את חוזה השכירות מבלי שקדמה להודעת הביטול הפרה מצד הנתבעים ובוודאי לא הפרה יסודית המצדיקה את ביטולו;
• סעיף 15 לחוזה השכירות לא קובע כי אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית;
• סעיף 15.2 לחוזה השכירות קובע הסדר ספציפי של תשלום ריבית פיגורים בשל אי תשלום דמי שכירות אך לא פינוי;
• הנתבעים שילמו את דמי השכירות כסדרם במהלך השנה הראשונה. ביום 26/10/2017 שילמו הנתבעים 180,000 ש"ח עבור חודש דצמבר 2017 ולכן היה על התובעות לזקוף את החלק שחסר מבחינתן (20,000 ש"ח) לחוב של חודש נובמבר. יוצא, שביום 22/11/2017 לא הפרו הנתבעים את חוזה השכירות;
• אין הלימה בין הטענה לחוב זעום לבין התגובה שבה נקטו התובעות;
• גם אם הייתה קמה לתובעות הזכות לבטל את החוזה, עיקרון תום הלב מחייב אותן לדרוש תחילה את תשלום הפיגור והריבית;
• התובעות עשו שימוש בזכות שלא בתום לב;
• במהלך שנת קיום חוזה השכירות לא נהגו הצדדים לקיים בדווקנות את הוראותיו. כמו כן, הקרבה והאמון שבין הצדדים יצרה אצל הנתבעים ציפייה כי לא ינהגו כלפיהם בקלות ראש;
22. הנתבעים טוענים עוד כי גם אם היה על הנתבעת להשלים את ההפרש בדמי השכירות, עדיין הייתה עומדת לנתבעת הזכות לקזז סכום זה מהסכומים שחייבים לה בקשר עם עסקת הבית בסביון.
23. מכיוון שהוגשה תביעה מטעם התובעות לתשלום דמי שכירות בבית המשפט המחוזי בתל אביב יעיל וצודק לא לפנות את הנתבעים מהמושכר.
24. יתרת טענות הנתבעים בסיכומיהם בדבר היותם של ההסכמים למראית עין אינן רלבנטיות.
25. התובעות בסיכומיהן, מעלות טענות ומתייחסות לראיות שיש בהן, לשיטתן, כדי להוכיח את תקפות וחוקיות הסכם המכר וחוזה השכירות.