לפיכך, קבע בית משפט קמא כי המערערת אחראית כלפי המשיב בגין הנזקים שנגרמו לדירתו כתוצאה מהאירוע.
11. נוכח הפערים בין חוות הדעת שהגישו הצדדים לגבי היקף הנזק, מינה בית משפט קמא מומחה מטעמו אשר אמד את עלות התיקונים בדירה בסך 69,261 ₪ בתוספת מע"מ. בית משט קמא ראה לסמוך ידו על חוות דעתו של המומחה מטעמו, ועל כן חייב את המערערת בתשלום מלוא הנזק שנקבע על ידו. בנוסף, חויבה המערערת בתשלום שכר טרחתו של סלוצקי, הוצאות חיבור הדירה מחדש לרשת החשמל, יתרת דמי השכירות, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בית משפט קמא לא ראה לפסוק פיצוי כלשהו בגין נזק לא ממוני.
תמצית טענות הצדדים בערעור
12. בהתייחס לסיבת פרוץ השריפה, טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא כאשר העדיף את חוות דעתו של סלוצקי על פני חוות דעתה של רשות הכבאות. ראשית, נאמר כי מדובר בחוות דעת שנערכה על ידי שלושה חוקרים מטעם הרשות, שהינם עובדי ציבור ובבחינת גורם אובייקטיבי בעוד שמר סלוצקי הינו מומחה מטעם המשיב. שנית, חוקרי הכבאות היו בדירה בליל השריפה כאשר כל הרהיטים והחפצים היו במקומם. לעומת זאת, מר סלוצקי ביקר בדירה בחלוף 100 ימים מהאירוע, כאשר היא נקייה מכל חפץ והמערערת אף החלה לבצע בה עבודות שיפוץ וצבע. עוד טענה המערערת בהקשר זה, כי בית משפט קמא התעלם מכך שחוקרי הכבאות לא מצאו עדות לשימוש בנוזל מזרז בעירה, בעוד שמר סלוצקי קבע כי היה שימוש בנוזל כאמור.
13. המערערת הלינה על קביעת בית משפט קמא כי ידעה או היה עליה לדעת, בעת כריתת חוזה השכירות, את הסיכון להתממשות אירוע ההצתה. נאמר כי מדובר בקביעה שגויה עובדתית ומשפטית כאחת, שכן היא מתבססת על הנחה עובדתית בלתי נכונה לפיה האוכלוסייה הנעזרת בשירותי העמותה, היא בעלת פוטנציאל מוגבר להיקלע למצוקות נפשיות, והסיכון לגרימת נזק עצמי או סביבתי של מי מיחידיה, אינו בגדר סיכון רחוק שלא ניתן או לא היה צריך לצפותו. לטענת המערערת, לא הובאה כל תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס קביעה זו, לפיה אוכלוסיית הנזקקים לשירותי המערערת מועדת יותר לפגיעה עצמית או לגרימת נזק סביבתי. לטענת המערערת מדובר בקביעה מרחיקת לכת. בנוסף, נטען כי המועד בו יש לבחון את התנהגות המפר הוא בעת כריתת החוזה, ואילו בית משפט קמא הביא בחשבון רק אירועים שהתרחשו שנים לאחר מכן.
14. אשר לעילה הנזיקית, טענה המערערת כי לא מוטלת עליה חובת זהירות מושגית לנזק שנגרם כאן. לשיטתה, בשונה מקיומה של חובת זהירות מושגית כאשר אדם מצוי בהשגחת מוסד ציבורי כגון בית סוהר או בית חולים, הרי אין זה ראוי, מטעמים של מדיניות משפטית ראויה, להטיל על עמותת חסד המשכירה דירות לנזקקים, אחריות מושגית לשלומם הנפשי של דייריה.