בהתייחס לחובת הזהירות הקונקרטית, טענה המערערת כי לא ניתן להתעלם מכך שבלב האירוע עומד אובדן חיי אדם. הנזק לדירה הוא משני לעומת הנזק המתבטא במותו של המנוח. לכן השאלה המרכזית היא האם המערערת גרמה ברשלנותה למותו של המנוח? לפי המערערת התשובה לכך הינה שלילית באופן מוחלט. ראשית, נאמר כי לא הוצגה כל ראיה המלמדת על כך שהמנוח הראה סימן לאובדנות או לאיום בגרימת נזק. נהפוך הוא, המנוח היה מוכר היטב לפסיכיאטרית, ד"ר גרינברג, אשר התנדבה בעמותה וראתה את המנוח פעמיים במרפאתה בשנת 2012 ו-2014. בעדותה בפני בית משפט ציינה כי המנוח היה אדם אינטליגנטי ופעיל וכי במהלך בדיקתו לא נתגלו סימנים פסיכוטיים או כוונות אובדניות. הואיל והמשיב לא הגיש חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו, לא נסתרו ממצאי חוות דעתה של ד"ר גרינברג. עוד הוסיפה המערערת כי לא נמצא עיגון בראיות לקביעה כי המנוח שידר סימני אזהרה ומצוקה וכי היה במצב נפשי קשה. נטען כי בית משפט קמא תיאר את המציאות בראייה לאחור, בעוד שבזמן אמת לא היו בפני המערערת סימני אזהרה. בכל מקרה נטען כי קביעת בית משפט קמא שהמנוח הצית את האש מתוך מצוקה וגרם למותו, מהווה לפי ההלכה הפסוקה ניתוק של הקשר הסיבתי.
15. המשיב טען כי אין בפסק דינו של בית משפט קמא כל קביעה לפיה המנוח התאבד, הגם שנקבע כי הלה היה במצוקה נפשית. לטענת המשיב, מה שנקבע הוא שחומר הראיות בתיק מצביע על כך שמנוח הצית את האש בדירה. מסקנה זו נקבעה לאחר שבית משפט קמא ראה להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב על פני חוות דעתו של מומחה המערערת. מדובר בקביעה עובדתית שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה.
16. עוד הוסיף המשיב כי המערערת עצמה הצהירה מפי מנהלה כי היא מטפלת באוכלוסיות בסיכון נפשי, מחזיקה בהתנדבות פסיכיאטרית המטפלת מזה 15 שנים בדיירים להם דואגת המערערת, ואף קיבלה לייעוץ וטיפול מקצועי את המנוח. כמו כן, אסרה המערערת על דייריה שימוש בגז וחימום בתנורי חשמל, אך באותה נשימה טוענת כי אין בסיס לקביעת בית משפט קמא כי מדובר באוכלוסייה הנושאת סיכון פוטנציאלי. בנסיבות, ברור כי המערערת בעצמה צפתה או חזתה היתכנותם של אירועי שריפה בשל אופי הדיירים.
17. המשיב הפנה לחוזה השכירות שנכרת בין הצדדים, הכולל תניה לפיה על המערערת להשיב את המושכר בתום תקופת השכירות כשהוא במצב טוב ותקין. משכך, אין כל תוקף לטענה כי המשיב הסתכן מרצון כשהשכיר לה את הדירה.