60. מעבר לכך, גם אם נאמרה המילה "חברה" כשלעצמה, לא שוכנענו כלל ועיקר כי כוונת הנתבעים היתה ליתן בכך, לפתע פתאום, נופך משפטי מחייב ליחסים שבין הצדדים, שאותם הם ראו עד שלב זה (ובכלל), וכפי שתואר דלעיל בהרחבה, כיחסי שותפות לכל דבר ועניין. מעבר לכך, נזכיר מושכלות יסוד שכבר צוינו על ידינו, ולפיהן "היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על ידי הצדדים, או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין, כהוויתן. הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים..." .
61. לסיכום נושא זה והנימוק השני – מטרתה העיקרית של ההתקשרות בין התובעת והנתבעים, בשיתוף עם גורמים אחרים (וביניהם לב פינסקר ז"ל) לא היתה העמדת כוח העבודה של התובעת כנגד תמורה, ולא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. אלא, שהמטרה העיקרית היא הקמת מיזם עסקי בתחום הטכנולוגיה, באמצעות שותפות שלא נרשמה בצורה כלשהי.
62. לאור מסקנה זו, היה ניתן לחתום את פסק הדין בשלב הנוכחי, ולדחות את התביעה על הסף, בהיעדר סמכות עניינית של בית הדין לדון בה. עם זאת, לשם שלמות התמונה, נמשיך להלן את הדיון לגופו של עניין, ומבלי שיהא בכך כדי להמעיט מהמסקנה בדבר היעדר קיומם של יחסי עובד-מעביד והיעדר סמכות עניינית.
ד.3. אשר לנימוק השלישי וביחס לשאלה האם נערך הסדר חוזי מחייב בין הצדדים
63. כאמור לעיל, חלק נכבד ועיקרי בתביעתה של התובעת, ובטענתה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין הנתבעים, נשען על מסמך שצורף לתביעתה – מזכר ההבנות (להלן, כזכור: "המזכר") . לשיטתה, באותו מסמך הובטח לה שכר חודשי של 35,000 ₪, וכן מענק חד פעמי של 120,000 ₪ "עם תחילת עבודתה בחברה". אולם, ישנן כמה וכמה בעיות באותו הטיעון, המובילות לכך שדינו של הטיעון להידחות בכללותו, וכפי שיפורט להלן בהרחבה.
64. בפתח הדיון שנערוך להלן, נציין כי המדובר בטיעון שהועלה בהאי לישנה מצד הנתבעים, ובכתב הגנתם ובעודם מיוצגים, נטען בפירוט כי התובעת מנסה להטעות את בית הדין ולהציג את המזכר הראשון כמסמך מחייב בין הצדדים, אך מסמך זה לא מחייב כלל, וממילא אין בו כדי לחייב את הנתבעים שלא היו צד למזכר . טענות דומות נטענו בהמשך ההליך מצידם של הנתבעים בתצהירי העדות הראשית
65. לגופו של עניין – ראשית נציין, אותו מסמך, שנקרא כאמור לעיל בשם "מזכר הבנות", נערך לכאורה בין התובעת וביתהּ אירין, לבין חברת דאבל פוינט. אולם, נשוב ונציין כי אין חולק כי החברה לא הוקמה בסופו של דבר. כלומר, ממילא אין המדובר במסמך שנחתם בין התובעת לבין הנתבעים עצמם. למען הסר ספק, ומכלל הנימוקים שמפורטים בפסק הדין, נבהיר כי לשיטתנו אין לראות בנתבעים כצוותא-חדא עם חברת דאבל פוינט, ואין כל נימוק ו/או סיבה לבצע מעין 'הרמת מסך' בין הנתבעים לבין אותה חברה, שכאמור לעיל ממילא לא קמה בסופו של דבר. למעשה, התובעת לא הניחה לפנינו כל טיעון שיש בו כדי להצדיק ולבצע את אותה הרמת המסך.