66. שנית, ממילא אין על אותו המסמך חתימות של 'הצד שכנגד' – לא של חברת דאבל פוינט ו/או מי מטעמה, ואף לא של הנתבע 1, ולא של הנתבע 2. על כן, גם מהבחינה החוזית, ממילא אין המדובר במסמך משפטי מחייב. אומנם, התובעת ביקשה להסתמך על דואר אלקטרוני שכתב הנתבע 1 לבת אירין ביום 4.11.2016, שם צוין כי המזכר "נחתם" , אולם אין חולק כי חתימה שכזאת כלל לא הוצגה לפנינו על ידי התובעת. מכל מקום, גם המסמך אכן נחתם, הרי שלכל היותר נחתם מסמך שאיננו מחייב מבחינה משפטית, וכפי שנראה להלן.
67. שלישית, במזכר מצוין בהאי לישנה שהוא אינו מסמך מחייב, ובפסקה השניה אף נכתב כך: "למעט התנאים המפורטים להלן תחת הכותרת "סודיות", "בלעדיות" ו"דין חל; סמכות שיפוט", שהינם מחייבים את הצדדים והם בגדר הסכם מחייב, מזכר ההבנות אינו הסכם מחייב ולא יוצר זכויות או חובות כלפי מי מהצדדים. הסכם מחייב ייווצר רק על ידי הסכם סופי (כהגדרתו בהמשך) שייחתם על ידי נציגיהם המוסמכים של הצדדים" (דגשים לא במקור).
68. רביעית, חיזוק נוסף לכך שהמדובר בהסכם עתידי, שלא התממש בסופו של דבר, הוא שאותו הסכם תלוי במספר תנאים שניתן לראותם כתנאים מתלים. כך למשל, הוסכם שהתובעת תעבוד במשרה מלאה עבור החברה, ואף נקבע כי התובעת "(ו)לא תעניק שירותים אחרים (לרבות שירותי ייעוץ) לכל גורם אחר". אין חולק שנתון זה לא התממש, שכן אף לשיטתה של התובעת, במקביל לפעילותה עבור המיזם, היא המשיכה לעבוד בטכניון, מסיבותיה שלה .
69. תנאי נוסף שלא התקיים (וכפי שנבהיר ונפרט להלן, בהמשך פסק הדין), הוא התנאי בדבר קבלת מימון לחברה, ואילו המזכר מציין כי הוא ייכנס לתוקף "לאחר המימון הראשוני", כאשר גם הובהר כי "מימון ראשוני יהא העסקה או סדרת העסקות שבהן החברה תגייס לפחות 2 מיליון דולר". לבסוף, תנאי נוסף שלא התקיים, והמדובר בתנאי עיקרי וראשוני, הוא הבאת הטכנולוגיה מצידה של התובעת. נשוב ונזכיר כי התובעת היתה למעשה הגורם הטכני העיקרי, שלא לומר הבלעדי, הבלבדי והעיקרי, במיזם שבנדון.
70. אלא, שהתברר מאוחר יותר (וגם על כך נעמוד בהמשך פסק הדין), כי הטכנולוגיה שעליה ביססה התובעת את המיזם, היתה למעשה של הגורם שהעסיק אותה מזה שנים רבות – הטכניון. אין ולא היה המדובר בטכנולוגיה שהתובעת היתה רשאית להשתמש בה, וכאשר הטכניון כלל לא היה מודע למיזם, ולפעילותה של התובעת בו.
71. חמישית, נציין כי לכתב ההגנה צירפו הנתבעים מסמך שנטען כי הוא מאוחר יותר למזכר שבנדון. המדובר במסמך שגם הוא נקרא בשם "מזכר הבנות", וצוין בו בין היתר ש"טטיאנה ואירן מצהירות בזאת כי הן מודעות ומסכימות לכך שבכל מהלך תקופת שיתוף הפעולה וייסוד החברה לא יתקיימו יחסי עובד מעביד בינן לבין החברה" .