שכירות מעין זו, שאינה חוסה תחת הסכם בכתב, כפופה לכללים בסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971. הוראות סעיף 19, בנוסחו המחייב במועד הרלוונטי (אבהיר, כי מאחר ומכתבו של ב"כ התובעת בדבר סיום ההתקשרות נשלח ביום 22.6.2017, הרי שחל על הצדדים סעיף 19 לחוק בנוסחו המקורי, ולא התיקון משנת 2017, אשר נכנס לתוקף ביום 19.9.2017) היו כדלקמן:
"(א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני.
(ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות -
(1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות - בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חודשים לאחר מתן ההודעה, הכל פי המועד הקצר יותר.
(2) בכל מקרה אחר - במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר – תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה".
סעיף 19 קובע, כי תקופת השכירות היא כפי שזו נקבעה בהסכם על ידי הצדדים. אולם, אם השכירות ממשיכה להתקיים לאחר תום התקופה שהוסכמה מבלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני.
העובדה שהצדדים בענייננו המשיכו לקיים את ההסכם, אף מבלי להאריך אותו פורמאלית או לחתום על הסכם חדש, מלמדת אמנם על הסכמתם להמשיך את הקשר המשפטי ביניהם כבעבר. עם זאת, אין ללמוד מכך על הסכמתם להמשיך את הקשר המשפטי ביניהם לנצח. הקשר המשפטי נמשך כל עוד שני הצדדים מביעים בהתנהגותם את רצונם להמשיכו, ובכל עת רשאי כל אחד מהם לסיים את החוזה - בכפוף לחובתו למסור לצד השני הודעה על כך ולהעניק לו זמן סביר עד לסיום החוזה (ע"א 5925/06 בלום נגד אנגלו סכסון - סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (13.2.2008) וע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נגד גלידת ויטמן (1979) בע"מ (17.6.2008)). כלל זה מקבל משנה תוקף בענייננו, שעה שהיה ברור לצדדים, כי במדה ולא יגיעו לידי הסכמות במסגרת המשא ומתן, יסתיים הקשר המשפטי ביניהם. כפי שנראה להלן, הנתבעת התקבעה בעמדה שמשמעותה, המשך ההסכם ללא מועד לסיומו, עד אשר היא תחליט להפעיל תניות מסויימות הקבועות בהסכם המקורי.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובעת אינה זכאית כלל לסיים את ההתקשרות עימה, אלא במקרים המפורטים בהסכם. טענה זו, לא רק שסותרת את טענותיה האחרות של הנתבעת, אלא היא אינה עומדת בקנה אחד עם הוראות חוק השכירות והשאילה (כפי שהנתבעת עצמה פרשה אותן) ואף עדיה המרכזיים של הנתבעת כפרו בה. כך, במהלך חקירתו הנגדית, אישר מר לוין, מנכ"ל הנתבעת בזמנים הרלוונטיים, כי משעה שהסתיים ההסכם, לא נותרו בידי הנתבעת זכויות מעבר לזכויותיה החוזיות בציוד (עמ' 31, שורה 37 לפרוטוקול).