אזכיר, כי על פי סעיף 3(ג) לחוק השכירות והשאילה, הוראות סעיף 19 לחוק הן הוראות דיספוזיטיביות, שהצדדים רשאים להתנות עליהן (ראה רע"א 1784/98, לעיל, בעמ' 334) והצדדים בענייננו אכן עשו זאת. התובעת בחרה בעצמה לוותר על הוראות סעיף 19(א)(1) וקבעה, למעשה, כי מדובר ב"מקרה אחר", כמשמעות המונח בסעיף 19(ב)(1), הדורש בחינת סבירות מועד הפינוי בו נקבה בהודעתה מיום 22.6.2017. כפי שיפורט בהמשך, הוראות ההסכם משנת 1984, ובפרט סעיף 17(ג)(1), מצביעות אף הן על כך שהצדדים היו מודעים לכך שלצורך פינוי המסוף, תהיה הנתבעת זקוקה ל"זמן סביר" (שלא הוגדר בהסכם במפורש).
חיזוק לכך שאף התובעת סברה כי על הנתבעת לפנות את המסוף הדרומי ב"מועד סביר" לאחר הודעתה (להבדיל מהשאלה האם המועד בו נקבעה אכן מהווה "מועד סביר" בנסיבות העניין), ניתן למצוא בהתנהלותה למול הנתבעת, כמו גם בטיעוניה בהליך זה. ראשית, בסיפא למכתבה מיום 6.7.2017 (נספח 22 לכתב ההגנה), הבהירה התובעת כי "למען הסר ספק אנו נעשה כל מאמץ סביר ע"מ לאפשר לגדות לעמוד בהתחייבויות הגיוניות וסבירות אותן נטלה על עצמה כלפי צדדים שלישיים כלשהם". משמע, היה ברור לתובעת שלא מדובר בפינוי רגיל וסטנדרטי של מושכר, אלא פינוי ייחודי של חוות מכלים פעילה, לאחר התקשרות רבת שנים, ובהליך פירוק מורכב שהנתבעת תאלץ לבצע, כולל סיום הפעלת המסוף. יתירה מזאת, באותה עת לא היה ברור כלל איזה ציוד אמורה הנתבעת לפרק, מאחר וטרם הופעל המנגנון הקבוע בסעיף 17 להסכם.
שנית, בסעיף 13 לסיכומיה טענה התובעת כי חלות בענייננו הוראות סעיף 19(ב)(1) לחוק השכירות והשאילה ולכן, אין כלל צורך בדיון בשאלת הזמן הסביר. דא עקא, בעוד שסעיף 19(ב)(1) קובע 3 חודשים ממועד ההודעה כמועד פינוי אחרון, התובעת דרשה מהנתבעת לפנות את הנכס בתוך 6 חודשים (180 ימים). התובעת לא נתנה הסבר כלשהו לכך שנקבה במועד ארוך מזה שקבוע בסעיף 19 לחוק. סביר להניח, כי היא עצמה סברה שאין די ב - 3 חדשים לצורך פינוי המסוף. דרישתה לפינוי המסוף בתוך 6 חודשים מעידה כי היא סברה שיש צורך ב"מועד סביר" ארוך יותר לצורך פינוי המסוף. מועד זה נבחן בהתאם להוראות סעיף 19(ב)(2), כ"מקרה אחר". זו גם הסיבה שהתובעת הקדישה את עיקר סיכומיה לשאלת הזמן הסביר.
שלישית, כפי שיפורט בהמשך, טענת התובעת לפיה הוראות ההסכם קובעות פרק זמן של 180 ימים (המועד שנקבע בהודעת הביטול) לצורך הסדרת פירוק המסוף ופינויו, כולל המנגנון הקבוע בסעיף 17, אינה נכונה. אלא, שעצם העובדה שהתובעת בקשה לבסס את דרישתה לפינוי בתוך 180 ימים על המנגנון הקבוע בסעיף 17 להסכם, מעידה אף היא על כך שיש לקחת בחשבון את הוראות סעיף 17 לצורך קביעת מנגנון סיום ההסכם והמועד הסביר לפינוי המסוף הדרומי. קביעת מנגנון זה בהסכם בין הצדדים, הוא כשלעצמו מהווה "מקרה אחר", הדורש את בחינת סבירות המועד אותו קבעה התובעת בהודעת הביטול ששלחה לנתבעת ביום 22.6.2017.
סיכומה של נקודה זו, ענייננו נופל בגדר סעיף 19(ב)(2) לחוק השכירות והשאילה ולכן, יש צורך לבחון מהו המועד הסביר לפינוי המסוף.