58. אכן, המשיבה היתה יכולה לפנות לבית המשפט, ולנקוט הליכים נוספים, אך היא לא היתה צריכה לעשות כן לאור הצהרת המערערים. היא הסתמכה, ובצדק, על כך שלחברה המצויה בהליך של פירוק מרצון יש משאבים לפרוע את כל חובותיה, לבטח אלה שעילת התביעה בגינם ידועה במועד הליך הפירוק מרצון. על כן, הגם שהיתה לה היכולת לפנות לבית המשפט בדרישה לעצור את הליך הפירוק מרצון, לא היתה מוטלת עליה חובה לעשות כן.
59. הטענה של המערערים, כי יש להשית אשם תורם כלשהו על כתפיה של המשיבה, דהיינו להטיל עליה חובה, בדיעבד, לפנות לבית-המשפט ולעצור את הליך הפירוק מרצון, היא טענה שיש בה משום חוסר תום לב. משמעה הינה שהמשיבה היתה צריכה להניח, מלכתחילה, כי אין ממש בהצהרות כושר הפירעון של המערערים, וכי היא היתה צריכה להניח מלכתחילה כי המערערים אינם מתכוונים לפרוע חוב כלפיה. דהיינו המערערים מבקשים למעשה לקבוע, כי כאשר נושה של חברה אוחז בתצהיר כושר פירעון עליו בכל זאת לנקוט בפעולות, בבחינת הקטנת הנזק, כאילו תצהיר כושר הפירעון אינו אמת. זו קביעה בלתי מבוססת, שלא ניתן לקבוע.
60. גם חבותה של עו"ד דואני נקבעה בדין על ידי בית המשפט קמא. עו"ד דואני היתה צריכה להבטיח, כי לחברה יש משאבים לפרוע את כל החובות שלה, גם אלה שדרישת החוב בגינם היתה ידועה במועד הליך הפירוק מרצון, אך קביעת חובת התשלום הלכה למעשה בגינם נעשתה רק בפסק דין שניתן אחרי אסיפת החברה הסופית.
61. עו"ד דואני היתה אמורה להעריך את דרישת החוב של המשיבה. היא היתה צריכה לבחון אותה, כפי שכל מפרק בוחן תביעות חוב. היא היתה צריכה להעריך אותה באופן עצמאי, במנותק מעמדת המערערים. היא היתה צריכה לבחון את התביעה באופן אובייקטיבי, ולהבטיח, כי כל תשלום שייקבע על ידי בית הדין לעבודה, אם ייקבע, יפרע בסופו של יום על ידי החברה.
62. עו"ד דואני לא בחנה את תביעתה של המשיבה לגופה. היא לא העריכה את הסיכויים והסיכונים בתביעה שכזו, מנקודת מבטה של החברה, באופן אובייקטיבי. היא לא דאגה, שלחברה תהיה עתודה (רזרבה) של כספים המבטיחים את תשלום החיובים למשיבה, במידה ובית הדין לעבודה ייקבע, כי על החברה לשלם כספים למשיבה (כפי שאכן נקבע).
63. אכן, יתכן מצב שבו עו"ד דואני היתה מגיעה לכלל מסקנה, כי אין לחברה כספים היכולים להבטיח את פירעון דרישת החוב של המשיבה. במקרה שכזה היה עליה להודיע מיד לבית המשפט, כי החברה אינה יכולה להמשיך בהליך הפירוק מרצון. גם זאת, היא לא עשתה. כפי שקבע בית המשפט קמא, יש בכך משום רשלנות שלה, הן כעורכת דין והן כמפרקת של החברה, אשר מכוחה קמה חבות מצידה.