פסק - דין
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כבוד סגן הנשיא רמזי חדיד), אשר בה התקבלה תביעת המשיבה מס' 1, מרים אנג'ל, כך שהמערערים, ביחד ולחוד עם המשיבה מס' 2 (עו"ד אתי דואני), חוייבו בתשלום סך של 114,943 ₪ בערכים של מועד מתן פסק הדין של בית המשפט קמא, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
2. המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") הגישה תביעה כספית כנגד המערערים והמשיבה מס' 2 (להלן: "עו"ד דואני"). על פי הנטען בכתב התביעה, המשיבה עבדה כסוכנת נסיעות שכירה בחברת מונה טורס חדרה בע"מ (להלן: "החברה").
3. ביום 9.3.06, לאחר תקופה של כעשר שנות עבודה, המשיבה הודיעה לחברה על התפטרותה מהעבודה. לטענתה של המשיבה, היא זכאית היתה לפיצויי פיטורין, שכן היה מקום להתייחס להתפטרותה כאילו פוטרה. לאחר שדרישתה זו נדחתה, הגישה המשיבה, ביום 9.1.07, תביעה לבית הדין לעבודה, בהיקף של 158,000 ₪, בה דרשה לקבל את זכויותיה ובראשן פיצויי הפיטורים (תיק עב 228/07, להלן: "התביעה בבית הדין לעבודה").
4. בשעה שהתביעה בבית הדין לעבודה היתה תלויה ועומדת, במהלך חודש אוקטובר 2009 לערך, החליטה החברה על פירוקה מרצון. במסגרת ההליך של פירוק מרצון חתמו מנהליה של החברה, הם המערערים, על תצהירים המתייחסים ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה במשך 12 החודשים ממועד חתימת התצהירים.
5. התצהירים הוגשו לרשם החברות, וביום 29.10.09 התכנסה אסיפה כללית שלא מן המניין של החברה, בה הוחלט על פירוקה מרצון, ועל מינויה של עו"ד דואני כמפרקת החברה. בהמשך, התכנסה אסיפת סופית (כלשונו של בית המשפט קמא) של החברה, ביום 4.3.10, תוך שבפני אותה אסיפה מונח דו"ח סופי שערכה עו"ד דואני (ובו נזכרו בין היתר פרטי התביעה בבית הדין לעבודה).
6. ביום 24.5.10 קיבל בית הדין לעבודה את תביעתה של המשיבה כנגד החברה, ונקבע כי החברה חייבת לשלם לה סך (נומינלי) של 66,915 ₪, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 10,945 ₪.
7. ביום 21.7.10 נרשמה החברה אצל רשם החברות כחברה מחוסלת (מכוח סעיף 315 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג 1983).
8. פנייתה של המשיבה לחברה, על מנת לקבל את המגיע לה על פי פסק הדין, כל זאת טרם רישומה של החברה כחברה מחוסלת, לא הניבה תשלום. גם פנייתה של התובעת למוסד לביטוח לאומי (מיום 31.12.14) לא הניבה תוצאות, שכן המוסד לביטוח לאומי אינו משלם תגמולים מקום שבו פירוק החברה הינו מרצון.
9. מכאן תביעתה של המשיבה לבית המשפט קמא.
10. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו, כי חברה המבקשת לעבור הליך של פירוק מרצון צריכה לתמוך את בקשתה בתצהירי פירעון, על פיהם ביכולתה לפרוע את מלוא חובותיה, ולא רק חובות שהתגבשו. על כן, מקום שבו קיימת עילת תביעה, אף אם החברה עצמה דוחה את טענות הנושה, ואף בטרם ניתנה הכרעה במערכת היחסים שבין החברה לנושה, צריכה זו להיכלל בתצהירי הפירעון (סעיף 19 לפסק הדין של בית המשפט קמא).
11. לשיטתו של בית המשפט קמא, היה מקום, כי תצהירי הפירעון יכללו גם את החוב נשוא ההליך הנוכחי, אפילו במועד בו נחתמו טרם ניתן פסק דין במערכת היחסים שבין המשיבה לבין החברה (סעיף 21 לפסק הדין של בית המשפט קמא).
12. בית המשפט קמא קבע, כי המערערים היו מודעים לתביעה שבפני בית הדין לעבודה, בעת שחתמו על תצהירי הפירעון, ועל כן המשיבה היתה יכולה להסתמך, משעה שניתנו תצהירי הפרעון, על כך שאם תזכה בתביעתה כנגד החברה, זו תפרע את החוב הפסוק כלפיה (סעיף 24 לפסק הדין של בית המשפט קמא).
13. עוד קבע בית המשפט קמא, ביחס לעו"ד דואני, כי תפקידה לא התמצה במתן הודעות ודיווחים במסגרתו של הליך הפירוק (סעיף 27 לפסק הדין של בית המשפט קמא), וכי הדרך הנכונה שבה היתה צריכה ללכת היא על ידי הבטחה כי בידי החברה האפשרות לפרוע את החוב הפסוק כלפי המשיבה (סעיף 27 לפסק הדין של בית המשפט קמא).
14. בית המשפט קמא בחן אם יש מקום לקבוע אשם תורם כלשהו של המשיבה (סעיף 29 לפסק הדין של בית המשפט קמא). בית המשפט קמא דחה את טענות המערערים לפיהן היה על המשיבה להגיש תביעת חוב במסגרת הליך הפירוק, או להתנגד להליך הפירוק, ועל כן לא מצא, כי יש מקום להשית אשם על כתפיה של המשיבה.
15. בית המשפט קמא אף מצא, כי אין מקום לדחות את תביעתה של המשיבה בשל השיהוי שבהגשתה (סעיף 33 לפסק הדין של בית המשפט קמא).
16. בית המשפט קמא קיבל, איפא, את התביעה כנגד המערערים וכנגד עו"ד דואני, וקבע כי עליהם לשפות את המשיבה, ביחד ולחוד, בחיובים בהם חוייבה החברה בפסק הדין של בית הדין לעבודה.
17. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין. בהודעת הערעור אותה הגישו, לא כללו את עו"ד דואני כמשיבה (אלא רק את המשיבה). בכך, פעלו המערערים בניגוד להוראות התקנות, ראו תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. על המערערים היה לצרף את עו"ד דואני כמשיבה בהודעת הערעור, גם אם אינם מבקשים סעד כלפיה.
18. עו"ד דואני הגישה, מצידה, מסמך המוכתר בכותרת "הודעת ערעור שכנגד ותשובה לערעור".
19. אני סבור, כי הודעת הערעור שכנגד פגומה היא. אף אם אניח כי ניתן לראות בעו"ד דואני כמי שהינה בעלת דין בהליך הערעור מלכתחילה (שכן היא היתה אמורה להיות בעלת דין בערעור העיקרי מלכתחילה), ואף אם אניח כי הודעת הערעור שכנגד הוגשה על ידיה במועד הקבוע בדין, הרי שעדיין טענותיה אינן בגדר טענות המהוות "ערעור שכנגד".
20. ערעור שכנגד אינו יכול להוות מסווה להגשת ערעור עיקרי. נכון הוא כי לכאורה, לשונה של תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מאפשרת לכל משיב, גם אם לא מתבקש כנגדו סעד בערעור העיקרי, לטעון, בהודעת ערעור שכנגד, כי פסק הדין של בית המשפט קמא דרוש שינוי. עם זאת, לא יהיה נכון לאפשר, במסגרתו של ערעור שכנגד, לאפשר לבעל דין שלמעשה האינטרס שלו זהה לזה של המערער בערעור העיקרי, להגיש למעשה ערעור עצמאי משלו למרות שמלכתחילה לא עשה כן.
21. היה נכון לדחות את הערעור שכנגד מטעם זה בלבד. עם זאת, אני סבור כי יש לדחות את שני הערעורים לגופם, ועל כן אפנה לבחון את הטענות לגופן.
22. לטעמי, פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס היטב, ולא קמה ההצדקה להתערב בו. ניתן להסתמך על הטעמים שבו כטעמים המצדיקים את דחיית הערעורים שבפניי. אוסיף לאמור בפסק הדין מספר הערות, המתייחסות גם לטענות שהועלו על ידי המערערים ועו"ד דואני בערעורים שהוגשו.
23. לשיטתם של המערערים סוגיה מהותית בפסק הדין של בית המשפט קמא, היא השאלה אם מנהלים בחברה, העומדת בפני הליך של פירוק מרצון, צריכים לכלול בתצהירי הפירעון אותם הם עורכים, גם כושר פירעון של תביעות התלויות ועומדות, אשר לשיטתם אינם משקפים חובה אמיתי של החברה (סעיף 7 להודעת הערעור).
24. לשיטתם של המערערים, במועד בו חתמו על התצהירים, לא היה קיים חוב של החברה כלפי המשיבה. לתפיסתם, לא קמה לחברה חבות נוספת כלשהי כלפי המשיבה (דהיינו, החברה לא היתה חייבת לשלם סכומים נוספים למשיבה בגין סיום יחסי העבודה עמה). על כן, לעמדתם, ההצהרה של מנהל בחברה, בעת כניסת חברה להליך של פירוק מרצון, אינה צריכה לכלול חוב שלדעת אותו מנהל אינו קיים.
25. אינני רואה עין בעין עם המערערים בהקשר זה. הליך של פירוק מרצון - המתבצע ללא מעורבות של נושיה של החברה - אפשרי רק במקום שבו חברה יכולה לפרוע כל חוב שלה. אם נקבל את טענות המערערים חברה תוכל להעמיד במחלוקת את כל דרישות התשלום כלפיה, ואז להיכנס להליך של פירוק מרצון ולסיימו עוד בטרם התגבשו דרישות התשלום כלפיה.
26. הדין מאפשר את פירוקה של חברה מרצון (פרק י"ג לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983). בה בעת, הדין מפריד בין מצב שבו חברה המתפרקת מרצון יכולה לפרוע את כל חובותיה, לבין מצב שבו היא אינה יכולה לפרוע חובות אלה (סעיף 322 לפקודה). מקום שבו חברה מגישה תצהירים של מנהליה, היא יוצרת מצג (באמצעות מנהליה) לפיה לא תיוותר יתרת חוב של החברה כלפי נושיה בתום הליך הפירוק מרצון.
27. אלמלא מצג זה (הנעשה באמצעות התצהירים, על פי הוראות סעיף 322 לפקודה), הרי שחלות יתרת הוראותיו של סימן ב' לפרק י"ג, והליך הפירוק, גם אם הוא מרצון, נעשה תוך מעורבות של נושיה של החברה ושל הכונס הרשמי. כך, למשל, נושיה של החברה יכולים להציע זהות של מפרק לחברה, והוא יהיה ככלל מפרקה של החברה (ולא בהכרח מפרק המוצע על ידי החברה עצמה), כפי שהם יכולים לבקש מינוי של ועדת ביקורת, במסגרת הליך הפירוק.
28. מקום שבו מוגשים תצהירים של מנהליה של החברה, על פי הוראות סעיף 322 לפקודה, שוב אין צורך במעורבות של נושיה של החברה בהליך הפירוק, שכן מובטח להם, כי כל חוב של החברה כלפיהם יפרע. מרגע שהוגשו תצהירים של המערערים (כמנהלי החברה) המשיבה היתה רשאית להסתמך על תצהירים אלה, ולהניח, כי כל חוב של החברה כלפיה, בסופו של יום, יפרע. היא היתה יכולה להמתין, ללא צורך בנקיטת פעולה נוספת, לא כלפי החברה ולא במסגרת בית המשפט.
29. הוראות הדין המאפשרות פירוק מרצון על יסוד תצהירי כושר פירעון מאפשרות זאת רק במצב שבו החברה אינה מותירה אחריה חובות. אכן, יתכנו מקרים שבהם במועד של הפירוק מרצון מנהלי החברה אינם יודעים, בתום לב, על עילת תביעה כלשהי כנגד החברה. במקרה שכזה, אם אכן עילת התביעה לא היתה ידועה במהלך הליך הפירוק מרצון, ספק אם ניתן יהיה להטיל חבות כלשהי על מנהליה של החברה. אין זה המקרה שבפנינו.
30. מנהלי החברה ידעו על דרישתה הכספית של המשיבה. לא רק שדרישה זו היתה ידועה, אלא שתביעה היתה תלויה ועומדת כנגד החברה במועד בו זו החלה את הליך הפירוק מרצון. במקרה שכזה הליך של פירוק מרצון אינו אפשרי, אלא בדרך של פירעון כל החובות (או בדרך הקבועה בסימן ב' פרק י"ג לפקודה, שלא על יסוד תצהירי כושר פירעון).
31. המערערים מוצאים שלל רב בקביעתו של בית הדין לעבודה שלא לחייב את החברה בתשלום הפרשי הלנה של פיצויי פיטורים (אלא רק בהפרשי הצמדה וריבית "רגילה"). מכך הם מבקשים להסיק, כי היתה מחלוקת אמיתית סביב דרישתה של המשיבה לפיצויי פיטורים.
32. עיון בפסק הדין של בית הדין לעבודה, מביא לכלל מסקנה, כי דרישתה של המשיבה לפיצויי פיטורים היתה מבוססת היטב. מסתבר, כי בית הדין לעבודה קבע כי המשיבה היתה עובדת מקצועית בעלת ידע נרחב (סעיף 48 לפסק הדין של בית הדין לעבודה), תוך שהוא דוחה את טענת החברה, כי המשיבה בעבודתה הרשלנית גרמה לנזקים (סעיף 51 לפסק הדין של בית הדין לעבודה).
33. בית הדין לעבודה קבע, כי העבודה במשרד הנסיעות היתה תחת אוירה "קשה ובלתי נסבלת", שהינה תוצאה של התייחסותו של המערער מס' 2 (צפריר ישי) לכלל העובדים ולמשיבה בפרט, תוך שהוא צועק על דרך השגרה על העובדות תחתיו (סעיף 41 לפסק הדין של בית הדין לעבודה).
34. בית הדין לעבודה קבע, כי היחס של המערער מס' 2 למשיבה היה משפיל (סעיף 52 לפסק הדין של בית הדין לעבודה), ועל כן לא היה מקום לדרוש ממנה כי תמשיך את עבודתה אצל החברה, ודין התפטרותה כפיטורים (סעיף 54 לפסק הדין של בית הדין לעבודה).
35. לאור קביעות אלה של בית הדין לעבודה, אשר אף קבע כי המערערת מס' 1 (רחל ישי) היתה במשרד על בסיס יומי והיתה עדה ליחס של המערער מס' 2 כלפי המשיבה (סעיף 38 לפסק הדין של בית הדין לעבודה), הרי שמובן הוא כי המערערים ידעו, במועד בו חתמו על התצהירים, כי למשיבה עילת תביעה מבוססת היטב, ולא תביעה ערטילאית, או כזו שאין בה ממש.
36. כך או כך: תכלית החקיקה נועדה להבטיח כי חברה אשר נכנסה להליך של פירוק מרצון (על יסוד תצהירי כושר פירעון) תפרע את כל חובותיה, ואשר עילת התביעה בגינם היתה ידועה במועד בו נכנסה החברה להליך הפירוק מרצון.
37. כאשר חברה אינה יכולה לפרוע את כל חובותיה, היא עוברת הליך של פירוק אחר. במקרה שכזה, חובותיה צריכים להיות משולמים על פי סדרי קדימויות הקבועים בדין (ושכר עבודה במקרה הנוכחי הינו חוב המצוי בדין קדימה). בדרך המוצעת על ידי המערערים, נושה מובטח, אך כזה שהחברה העלתה טענות כנגד דרישת החוב שלו, עלול למצוא את עצמו במצב שבו החברה עוברת הליך של פירוק מרצון, נושים לא מובטחים מקבלים את חובם, והוא, על אף מעמדו האיתן הקבוע בדין, אינו מקבל את חובו, רק בשל העובדה, כי טענות החברה כנגד החוב נדחו רק לאחר תום הליך הפירוק מרצון.
38. דוגמה: חברה פלונית פועלת מנכס אותו שכרה. היא חייבת שכר דירה, שהינו חוב בדין קדימה. עם זאת, יש לה טענות כנגד משכיר הנכס, על ליקויים בדירה. משכיר הנכס מגיש כנגדה תביעה, וזו תלויה ועומדת. בינתיים, החברה נכנסת להליך של פירוק מרצון. היא משלמת, במסגרתו של הליך זה, חובות שלה כלפי ספקים, שאינם נושים מובטחים. כאשר תביעת המשכיר כנגדה מתקבלת כבר אין בידיה כספים המאפשרים לה לשלם את החוב כלפיו. התוצאה הינה, כי נושים לא מובטחים קיבלו את חובם, ואילו הנושה המובטח יוצא ניזוק. זו תוצאה הנוגדת את תכליתו של הליך הפירוק מרצון, המבוסס, בעיקרו, על יסוד תצהירי כושר פירעון.
39. הליך של פירוק מרצון - על יסוד תצהירי כושר פירעון - נועד למנוע מצב שבו חובות של חברה אינם משולמים. יש בו שני מנגנונים עיקריים שנועדו להבטיח זאת. האחד, תצהיריהם של מנהלי החברה. השני, מינוי של מפרק לחברה, גם בהליך של פירוק מרצון. שני אלה נועדו להבטיח שלא ייווצר מצב שבו חברה תוכל להשלים הליך של פירוק מרצון, כאשר יתכן ויהיה לה חוב שלא תוכל לפרוע. זו מטרתם של התצהירים. אלה נועדו ליצור אחריות אישית של המנהלים. התצהירים נועדו ליצור בטוחה בידי הנושים. הם נועדו לתת בידי הנושים כלי שעליו יוכלו להסתמך. הנושה יכול להסתמך על התצהיר, ולהניח, לאורו של התצהיר, כי החוב כלפיו יפרע. אם החוב אינו נפרע, התצהיר מקים אחריות אישית של המנהל.