32. עיון בפסק הדין של בית הדין לעבודה, מביא לכלל מסקנה, כי דרישתה של המשיבה לפיצויי פיטורים היתה מבוססת היטב. מסתבר, כי בית הדין לעבודה קבע כי המשיבה היתה עובדת מקצועית בעלת ידע נרחב (סעיף 48 לפסק הדין של בית הדין לעבודה), תוך שהוא דוחה את טענת החברה, כי המשיבה בעבודתה הרשלנית גרמה לנזקים (סעיף 51 לפסק הדין של בית הדין לעבודה).
33. בית הדין לעבודה קבע, כי העבודה במשרד הנסיעות היתה תחת אוירה "קשה ובלתי נסבלת", שהינה תוצאה של התייחסותו של המערער מס' 2 (צפריר ישי) לכלל העובדים ולמשיבה בפרט, תוך שהוא צועק על דרך השגרה על העובדות תחתיו (סעיף 41 לפסק הדין של בית הדין לעבודה).
34. בית הדין לעבודה קבע, כי היחס של המערער מס' 2 למשיבה היה משפיל (סעיף 52 לפסק הדין של בית הדין לעבודה), ועל כן לא היה מקום לדרוש ממנה כי תמשיך את עבודתה אצל החברה, ודין התפטרותה כפיטורים (סעיף 54 לפסק הדין של בית הדין לעבודה).
35. לאור קביעות אלה של בית הדין לעבודה, אשר אף קבע כי המערערת מס' 1 (רחל ישי) היתה במשרד על בסיס יומי והיתה עדה ליחס של המערער מס' 2 כלפי המשיבה (סעיף 38 לפסק הדין של בית הדין לעבודה), הרי שמובן הוא כי המערערים ידעו, במועד בו חתמו על התצהירים, כי למשיבה עילת תביעה מבוססת היטב, ולא תביעה ערטילאית, או כזו שאין בה ממש.
36. כך או כך: תכלית החקיקה נועדה להבטיח כי חברה אשר נכנסה להליך של פירוק מרצון (על יסוד תצהירי כושר פירעון) תפרע את כל חובותיה, ואשר עילת התביעה בגינם היתה ידועה במועד בו נכנסה החברה להליך הפירוק מרצון.
37. כאשר חברה אינה יכולה לפרוע את כל חובותיה, היא עוברת הליך של פירוק אחר. במקרה שכזה, חובותיה צריכים להיות משולמים על פי סדרי קדימויות הקבועים בדין (ושכר עבודה במקרה הנוכחי הינו חוב המצוי בדין קדימה). בדרך המוצעת על ידי המערערים, נושה מובטח, אך כזה שהחברה העלתה טענות כנגד דרישת החוב שלו, עלול למצוא את עצמו במצב שבו החברה עוברת הליך של פירוק מרצון, נושים לא מובטחים מקבלים את חובם, והוא, על אף מעמדו האיתן הקבוע בדין, אינו מקבל את חובו, רק בשל העובדה, כי טענות החברה כנגד החוב נדחו רק לאחר תום הליך הפירוק מרצון.
38. דוגמה: חברה פלונית פועלת מנכס אותו שכרה. היא חייבת שכר דירה, שהינו חוב בדין קדימה. עם זאת, יש לה טענות כנגד משכיר הנכס, על ליקויים בדירה. משכיר הנכס מגיש כנגדה תביעה, וזו תלויה ועומדת. בינתיים, החברה נכנסת להליך של פירוק מרצון. היא משלמת, במסגרתו של הליך זה, חובות שלה כלפי ספקים, שאינם נושים מובטחים. כאשר תביעת המשכיר כנגדה מתקבלת כבר אין בידיה כספים המאפשרים לה לשלם את החוב כלפיו. התוצאה הינה, כי נושים לא מובטחים קיבלו את חובם, ואילו הנושה המובטח יוצא ניזוק. זו תוצאה הנוגדת את תכליתו של הליך הפירוק מרצון, המבוסס, בעיקרו, על יסוד תצהירי כושר פירעון.