3. בבית המשפט קמא, הסכימו הצדדים להתלות את הבקשה שהגישו המשיבים למחיקת סימני המסחר הרשומים שהוגשה לרשם ולא לשנות את הסטטוס קוו. הסכמות אלה קיבלו תוקף של החלטה.
פסק הדין קמא
4. בית המשפט קמא קבע כי סימני המסחר הרשומים נרשמו שלא בתום לב ועל כן הורה על מחיקתם. נקבע, כי במועד בו הגיש המערער את בקשת הביטול כבר רכשה חברת HDL מוניטין בינלאומי. בית המשפט ציין, בהתבסס על ראיות שהוגשו, כי חברת HDL נוסדה בשנת 1964, ופתחה חנות רהיטים ראשונה בשם "habitat" באותה שנה בלונדון. חברת HDL התרחבה בהמשך עד שבשנת 1976, מועד הגשת בקשת הביטול, היו מעל ל-30 חנויות תחת השם "habitat" באנגליה, צרפת, בלגיה וקנדה.
בית המשפט קבע כי במועד הגשת בקשת הביטול המערער היה מודע לפעילותה של חברת HDL ברחבי העולם תחת השם "habitat" ולמוניטין שרכשה, וביקש לעשות בו שימוש. נקבע כי עדותו של המערער, בה טען שלא ידע על פעילותה של הרשת הבינלאומית עובר להגשת בקשת הביטול בשנת 1976, אינה אמינה. בקביעתו זו נתן בית המשפט משקל, בין היתר, לכך שהמערערים נמנעו מלציין בתביעתם את ההליך שנוהל בשנת 1976 לביטול סימני המסחר הראשונים; לבחירתם שלא להעיד את אשתו של המערער, על אף שנטען כי הייתה מעורבת בפעילות העסק; להעדר הסבר מניח את הדעת מדוע נבחר דווקא הסימן "הביטאט", שכבר היה רשום; ולהעדר ראיות פוזיטיביות לתמיכה בגרסתם. עוד נקבע בהקשר זה כי לשם בחינת תום ליבו של המערער אין משמעות לשאלה האם חברת HDL זכתה למוניטין בעיני הציבור בישראל, כי אם לבחינת מודעותו הסובייקטיבית של המערער לקיומו של המותג הבינלאומי. בהקשר זה, ניתן אמון בעדות עד מטעם המשיבות מתחום הרהיטים בישראל, שהעיד כי עוסקים בתחום העיצוב בסוף שנות ה-60 שמעו על הרשת הבינלאומית.
5. בית המשפט קמא דחה את טענת המערערים כי בחירתה של חברת HDL שלא להתנגד לבקשת הביטול מהווה השתק פלוגתא להעלאת טענה בדבר תום ליבו של המערער, מכיוון ששאלת תום הלב כלל לא נבחנה על ידי הרשם במסגרת החלטת הביטול. עוד נדחו טענות המערערים כי עילת התביעה שכנגד התיישנה, וכי התביעה הוגשה בשיהוי, שכן לשון סעיף 39(א1) לפקודה קובעת כי תביעה למחיקת סימן מסחר שבקשת רישומו הוגשה שלא בתום לב ניתן להגיש "בכל עת". כן קבע בית המשפט כי אין לדון בטענה לנזק הראייתי שנגרם למערערים מכיוון שהטענה הועלתה רק בסיכומים. בנוסף, התייחס בית המשפט לטענת המערערים כי המוניטין של חברת HDL לא עבר לידי המשיבות במסגרת העברת הזכויות ברשת הבינלאומית, וקבע כי הכרעה בשאלה זו אינה נדרשת לשם בחינת תום ליבו של המערער.