תחילה, אני סבור כי לא ניתן לאפשר מצב שבו תביעה שהוגשה כנגד פלוני, על-ידי אלמוני שכלל אינו זכאי להגיש את התביעה האמורה, תאפשר לכל דורש להגיש לאחר מכן תביעה כנגד אותו פלוני ללא הגבלת זמן. אפשרות כזו מותחת את גבולות ההתיישנות יתר על המידה, ופוגעת באינטרס הלגיטימי של הנתבע שלא תרחף מעל ראשו עננת תביעות על זמנית. כך במיוחד כאשר לתובע הראשון בזמן כלל לא הייתה זכות תביעה כנגד הנתבע (יודגש שזו לא בהכרח המסקנה המתבקשת מקום שבו אין זהות מוחלטת בין התובע המוקדם למאוחר, אך קיימת ביניהם זיקה משמעותית דוגמת יחסי חליפות או שליחות – ראו, למשל, רע"א 5971/07 חסן נ' עזבון סעיד [פורסם בנבו] (11.11.2007)).
עוד יש לתת משקל לכך שעל כללי ההתיישנות, הן בפן הדיוני והן בפן המהותי, להיות ודאיים ובהירים. מדובר במערכת כללים החוסמת את הגישה לערכאות, או במקרה של התיישנות מהותית – המפקיעה את עצם זכות התביעה. נוכח השפעתה רבת המשקל, על כללי ההפעלה של מערכת זו להיות ברורים למשתמש, על מנת שידע לכלכל את צעדיו בהתאם, וימנע מטעויות תמות לב שיגבו ממנו מחיר גבוה. כפי שהבהרתי בעניין שעבאני:
דיני ההתיישנות מאופיינים במערכת כללים קשיחה. המטרה היא לקבוע קו ברור על ציר הזמן, המחייב את בית המשפט לדחות תביעה שהתיישנה, וזאת מבלי להקנות לו שיקול דעת בעניין, למעט חריגים שחלקם יצירי פסיקה וחלקם יצירי החקיקה (לחריגים ראו, למשל, בהתאמה ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ [פורסם בנבו] (22.12.14); סעיף 8 לחוק ההתיישנות – התיישנות שלא מדעת, המקנה לבית המשפט שיקול דעת שאיננו עניין של תחשיב גרידא). כמו בתמרור המופיע בדרך, על הוראות ההתיישנות להיות ברורות, לכוון התנהגות ולהציב קו אחרון לתובעים ונתבעים פוטנציאלים.
לכך יש להוסיף כי ייתכן שתביעה לא תקינה וביתר שאת, באופן מובהק, אינה מתמרצת את הנתבע לשמור את ראיותיו. כך או כך, גם אם אתעלם מאפשרות זו ואניח כי במקרה שלפנינו האנייה שמרה את ראיותיה נוכח תביעת מילובר תערובות, אין זה מן הראוי שבכל מקרה ומקרה יידרש בית המשפט לבדיקה האם הנתבע שמר את ראיותיו, ובהתאם לכך יקבע האם חלה התיישנות. לא זה האופן שבו ראוי להפעיל את דיני ההתיישנות, המשפיעים באופן משמעותי על תובעים ונתבעים בפועל ובכוח. על דינים אלו להיות ודאיים, ברורים וקלים לפיענוח.
כמו כן, אחת מהתכליות העומדות בבסיס הוראת ההתיישנות המקוצרת היא, כאמור, זירוז הגשת תביעות כנגד המוביל הימי נוכח אופי פעילותו המלווה בקושי לשמור ראיות לאור מגעיו עם גורמים שונים ברחבי העולם והאפשרות להיתבע בגין נזקים שנגרמו רחוק ממקום מושבו. לכך יש להוסיף כי עסקינן בסחר בין-לאומי אשר מעצם טבעו דורש קביעה מהירה של זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים השונים, על מנת לאפשר מסחר תקין. ראו למשל את דבריו של הנשיא מ' שמגר, אשר הוזכרו גם בעניין Banco, ונכתבו בהקשר אחר אך יפים גם לענייננו, בהבהירם את החשיבות בקביעת התיישנות מקוצרת בתחום הסחר הבין-לאומי: